ציטוטי מרדכי מוטה גור ז"ל

מרדכי גור

מרדכי (מוטה) גור (6 במאי 1930 – 16 ביולי 1995), רמטכ"ל צה"ל העשירי ולאחר מכן חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. נודע כמפקד חטיבה 55 ששחררה את העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.

  • "אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה – העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה." ~ מתוך הפקודה לתחילת תנועה לכיבוש העיר העתיקה
  • "בן צור, סע!" ~ תגובתו לחשש כי שער האריות בו אמור היה להיכנס לעיר העתיקה ממולכד
  • "הר הבית בידנו!"
  • "אתה יוצא למלחמה ואפילו מנצח. אתה מכיר את המפקדים. אתה סומך עליהם. הכרת אותם בתרגילים, באימונים, במלחמות קודמות. אתה יודע שבמלחמה נפגעים אנשים, אבל לא יכול לשאת את הכאב." ~ לקצינת ח"ן ונפגעים בחטיבת 55 במהלך מלחמת ששת הימים [1]
  • "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים." ~ לקבוצת מפריעים מתומכי הליכוד, בזמן נאום במערכת הבחירות של 1981.
  • "צניחות אסטרטגיות בהיקף גדול כנראה עברו מהעולם. צניחות קרביות של כוחות קטנים למטרות טקטיות בהחלט ייתכנו, אבל מעבר לכל זה, הצניחה והצנחנות נשארו הביטוי העליון לאיכות הלוחמים שלנו. מבלי לפגוע בגולני, לא צריך להתבלבל מהעובדה שכולם עושים את אותם אימונים ופעילות בימים רגילים. במלחמה כוללת מתגלה עודף האיכות של הצנחנים, כמו שטייס של אף-16 זה משהו יוצא דופן בהשוואה לאחרים. קודם כל מדובר בהתנדבות ולזה יש מראש משמעות גדולה, כי כבר בהתחלה יש מיון והטובים ביותר מגיעים לחיל. אחר כך באה הצניחה עצמה, שמעצבת סוג איכותי יותר של לוחם. ובאמת, את המימוש המלא של הצנחנות ראינו במלחמת ששת הימים, שם כל המשימות הוגשמו כמעט במלואן." ~ מוטה גור על הצנחנים. מתוך הכתבה "מה הם קופצים" שהתפרסמה בעיתון "הארץ" 20/01/1995.
  • "עבודתו של קצין המטה ניתנת ללמידה די בקלות. אפשר לתרגל אותה בלי סוף אולם דמותו של קצין המטה, מהותו, דרך פעולתו והתנהגותו – אותם אי אפשר ללמוד על ידי תרגילים. אלה הם ערכים, אותם צריכים להקנות, עליהם צריך להתחנך ולחנך."

נאמר עליו

  • "אין שר או סגן שר שחלקו כל כך הרבה כבוד והערכה לכנסת כפי שמוטה גור נהג." ~ דב שילנסקי
  • "כאיש אצ"ל(וצ) מתייצב אני דום ומצדיע לאיש הפלמ"ח(וצ) הזה מוטה גור, שכל מערכת חייו הייתה מלחמה למען עם ישראל וארץ־ישראל. יהי זכרו ברוך." ~ דב שילנסקי [2]
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1995 – מרדכי (מוטה) גור, הרמטכ"ל העשירי של צה"ל (נולד ב-1930)

מרדכי גור

מרדכי גור
Flickr - Israel Defense Forces - 10th IDF Chief of Staff Mordechai "Motta" Gur.jpg
נולד 6 במאי 1930, ירושלים, ארץ ישראל
נפטר 16 ביולי 1995, תל אביב, ישראל Flag of Israel.svg
כינוי מוֹטה
השתייכות ההגנה
פלמ"ח
צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1943אפריל 1978
דרגה רב אלוף  רב אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
פעולות התגמול
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע ליטני
עיטורים עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים סופר, חבר הכנסת, שר
מרדכי גור
מרדכי גור
ממשלות 21, 22, 23
כנסות 1013
סיעה המערך (השני), מפלגת העבודה
תפקידים בולטים

מרדכי ("מוטה") גור (6 במאי 193016 ביולי 1995) היה הרמטכ"ל העשירי, ולאחר מכן חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. נודע כמפקד חטיבה 55 שכבשה את העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.

ביוגרפיה

מרדכי גור נולד בירושלים למשה ולטובה גורבן‏[1]. התחנך בתיכון ברחובות. בגיל 13 הצטרף לשורות ההגנה בה מילא תפקידים שונים ובהם מפקד גדנ"ע. נישא לריטה מזור, בתו של ד"ר יהושע מזור. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים.

שירות צבאי

גור התנדב לפלמ"ח, עבר הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה. הוא לחם במלחמת העצמאות, תחילה כמפקד יחידת ג'יפים בגדוד הפשיטה התשיעי , ובמהלכה מונה למפקד מחלקה בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב[2]. בשנתיים שלאחר תום המלחמה שירת בנח"ל. למד מדעי הרוח והמזרח באוניברסיטה העברית בירושלים במקביל להמשך שירותו. התנדב לצנחנים ושירת כמפקד פלוגה (מ"פ) תחת פיקודו של אריאל שרון[3], ופיקד עליה בין היתר במבצע חץ שחור[4] ובפעולת התגמול בחאן-יונס (1955), בה נפצע וזכה לציון לשבח מטעם הרמטכ"ל משה דיין, שהומר אחר כך לעיטור העוז[5]. לאחר מכן מונה למפקד של גדוד הנח"ל המוצנח, ובתפקיד זה השתתף במבצע שומרון ולאחר מכן במבצע קדש, שבו לחם בקרב המיתלה, וב-2 בנובמבר צנח בראש גדודו בא-טור[6]. ב-1957 התמנה לסגן מפקד יחידות הצנחנים. לאחר כשנה יצא ללימודים באקול מיליטר, בית-הספר הגבוה למלחמה בפריז. בשובו לישראל, לאחר מספר חודשים בתפקיד הדרכה במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה קיבל את הפיקוד על חטיבת גולני (19611963). במסגרת תפקידו זה פיקד על פעולת התגמול בנוקייב.

לאחר ששימש כראש מחלקת מבצעים באגף המטה ומונה במקביל לתפקידו כמפקד המכללה לפיקוד ולמטה (החל מ-1965), מונה למפקד חטיבה 55, חטיבת מילואים של הצנחנים (1966), בראשה יצא למלחמת ששת הימים. החטיבה, שהייתה אמורה להשתתף בקרבות בחצי האי סיני, הוסטה לירושלים ולאחר שרשרת של קרבות קשים, ביניהם אלה שבבית הספר לשוטרים ובגבעת התחמושת, שיחררה את ירושלים המזרחית ובכללה את הכותל המערבי. הוראתו של גור בכניסה לחומות העיר העתיקה, דרך שער האריות, "סע בן צור‏[7], סע!" כמו גם הכרזתו הנרגשת בסוף הקרב כי "הר הבית בידינו" נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי של מלחמת ששת הימים.

לאחר המלחמה נסע למשכן האומות המאוחדות והשתתף במאמץ ההסברתי של ישראל בארגון. אחר כך שב לישראל, קיבל דרגת תת-אלוף ואת הפיקוד על כוחות צה"ל ברצועת עזה ובצפון סיני. גור היה מפקד אוגדה (עוצבת עמוד האש) בעת שמונה לאלוף פיקוד הצפון בדצמבר 1969. תקופת כהונתו (הראשונה) בפיקוד הצפון התאפיינה בחדירות מחבלים מגבולות לבנון וסוריה ואף בפעילות של צבא סוריה הסדיר. צה"ל הגיב על כך בפריצה לסוריה ולפתחלנד ובהיאחזות בהר דב[8]. בין המבצעים עליהם פיקד היו מבצע קלחת 2 ומבצע ארגז[9], בתפקידו הבא היה נספח צה"ל בשגרירות ישראל בוושינגטון (אוגוסט 1972-דצמבר 1973). שם היה שותף לדיונים הדיפלומטיים הקדחתניים מול הממשל האמריקני בזמן מלחמת יום הכיפורים, במהלך הדיונים נגרמה תקרית דיפלומטית בינו לבין מחלקת ההגנה ואת המשך הדיונים ניהל במקומו שייקה ברקת, הנספח האווירי‏[10]. בינואר 1974 מונה לקדנציה נוספת כאלוף פיקוד הצפון, בין היתר בעת הפיגוע בקריית שמונה[11]. בתפקידו זה פיקד גור על כיבוש פסגת שיא החרמון[12].

כהונתו כרמטכ"ל

באפריל, בעקבות פרישתו של רב-אלוף דוד אלעזר לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, מונה מוטה גור במקומו לרמטכ"ל[13] (אפריל 1974-אפריל 1978). בתקופת כהונתו נדרש צה"ל להתמודד עם מספר פיגועי מיקוח ובהם הפיגוע במלון סבוי[14], הפיגוע במעלות[15], מבצע יונתן בו שוחררו מאנטבה חטופי טיסת אייר פראנס[16]. בעקבות פיגוע כביש החוף יצא צה"ל בפיקוד גור למבצע ליטני[17].

שנים לאחר מותו, נשמעה ביקורת על תפקודו במלחמת ששת הימים ולאחריה, הן מפי חייליו והן מפי חיילי חטיבות אחרות שלחמו בסביבות ירושלים. בפרט נאמר כי התעקשותו לשלוח לכיבוש העיר העתיקה דווקא את חטיבת הצנחנים שתחת פיקודו נבעה משיקולי יוקרה ולא משיקולים צבאיים, וכי לאחר המלחמה דאג להאדיר את חלקו בשחרור העיר על חשבון אחרים‏[18].

חיים פוליטיים

לאחר שהשתחרר מצה"ל בתום כהונה בת ארבע שנים כרמטכ"ל, פנה גור לחיים האזרחיים ושימש כמנכ"ל כור מכניקה.

התבטאות מפורסמת שלו, אירעה בזמן שנאם במערכת הבחירות לכנסת העשירית, בהטיחו בקבוצה של תומכי "הליכוד" שהפריעו לו לנאום: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות – ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות – ונדפוק אתכם".

הוא נבחר לכנסת בשנת 1981 והיה חבר בוועדת החוץ והביטחון מטעם מפלגת העבודה. במקביל החזיק בכפל תפקידים (שהיה מותר אז לפי חוק) כששימש כיו"ר מועצת המנהלים של כור מכניקה.

לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה מונה לשר הבריאות בממשלה שקמה. ב-1986, לאחר הרוטציה בממשלה, החליט שלא להצטרף לממשלה בראשות יצחק שמיר, בו הטיח ביקורת קשה על פרשת קו 300. כן ביקר את המדיניות הכלכלית של משה ניסים וטען שיש בה נסיון לליברליזציה מעבר למה שהמשק מסוגל. עם זאת, המשיך לכהן כחבר הכנסת, בוועדת החוץ והביטחון ובמקביל התמנה ליושב ראש מועצת המנהלים של סולל בונה[19]. ב-1988 הצטרף כשר בלי תיק לממשלת האחדות הלאומית, עד 1990.

בממשלת רבין השנייה שימש כסגן שר הביטחון (19921995). שר הביטחון וראש הממשלה רבין הותיר בידו את האחריות על המשק לשעת חירום, על הקשר עם המתנחלים ועל ייצוג מערכת הביטחון בכנסת. על תפקידו זה שיבח אותו רבין, לאחר מותו: "הוא ידע להופיע בשם מערכת-הביטחון לפני כל חלקי העם גם במציאות של מחלוקת בעם".

מותו

בערוב ימיו חלה בסרטן, ובעקבות זאת התאבד ביריית אקדח ב-16 ביולי 1995 בחצר ביתו שבשכונת אפקה, בגיל 65. גור הובא למנוחות בלוויה צבאית בבית העלמין הצבאי קריית שאול תל אביב.

הנצחה

שלט רחוב על שמו בשכונת אפקה, תל אביב

מספריו

גור שלח ידו בכתיבה, בעיקר כתב ותיאר את אשר עבר עליו ביחידות הצבא החל מפלוגת הצנחנים וכלה בשירותו כרמטכ"ל. הוא אף כתב סדרה של ספרי ילדים כדי להנחיל להם את המורשת הביטחונית בה האמין.

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

2007 – שמעון פרס מושבע כנשיא מדינת ישראל התשיעי בעקבות זכייתו בבחירות

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

יום זאב ז'בוטינסקי

יום זאב ז'בוטינסקי הוא מועד לאומי ישראלי ציוני החל ביום כ"ט בתמוז, יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי. יום זה נקבע על ידי הכנסת בחוק זאב ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו), ה'תשס"ה2005. מטרת החוק מצוינת בסעיף 1 שלו: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

על פי החוק, אחת לשנה, בכ"ט בתמוז, יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, יקוים יום זאב ז'בוטינסקי (אם חל כ"ט בתמוז בשבת, יקוים יום זאב ז'בוטינסקי ביום ראשון שלאחריו, א' באב). ביום זה:

  • מתקיים טקס זיכרון ממלכתי בקבר זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים;
  • במחנות צה"ל מוקדש זמן ללימוד פועלו וחזונו הציוני של זאב ז'בוטינסקי;
  • מתקיים בירושלים כנס לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, ובו דנים בנושאים מעולם הציונות ברוח חזונו של זאב ז'בוטינסקי.
  • הכנסת מקיימת דיון מיוחד לציון יום זאב ז'בוטינסקי במועדו או במועד סמוך.

כ"ט בתמוז איננו יום המהווה חלק משנת הלימודים, ולכן נקבע כי ביום י"ב בטבת יוקדש זמן בבתי הספר ללימוד פועלו וחזונו הציוני של זאב ז'בוטינסקי.

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

הידעת?

 

ראשי התיבות של תנועת הנוער בית"ר, התנועה שזאב ז'בוטינסקי נחשב מנהיגה ואביה הרוחני, הם "ברית (הנוער העברי על-שם) יוסף תרומפלדור". אולם, שמו של יוסף טרומפלדור, אשר נפל בהגנת תל-חי, נכתב בטי"ת ולא בת"ו. בשם התנועה בחרו לעשות שימוש באות ת"ו לשם הזכרת המשמעות השנייה של השם, העיר ביתר – עיר קדומה בהרי יהודה שהייתה מעוז מרכזי במרד בר כוכבא. בדרך זו ביקשו לחזק את הקשר בין הגבורה היהודית של אז, לגבורה בעת המודרנית.

 

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1948 – מלחמת העצמאות: במבצע דני נכבשת לוד על ידי הכוחות הישראליים

מבצע דני

מבצע דני
עימות: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 10 ביולי 194818 ביולי 1948
מקום: חזית המרכז
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים
חטיבת יפתח, חטיבה 8,חטיבת הראל, חטיבת אלכסנדרוני, חטיבת קרייתי הלגיון הערבי, גדוד עיראקי (במגדל צדק ובראש העין)
מפקדים
יגאל אלון ג'ון באגוט גלאב(מפקד הלגיון)+ מפקד חיל המשלוח העיראקי
אבידות
179 הרוגים, עשרות פצועים 470 הרוגים (כולל 175 אזרחים שנהרגו בהתקוממות בלוד

מבצע דני הוא אחד המבצעים במלחמת העצמאות שנערך בתום ההפוגה הראשונה, החל מ-10 ביולי עד ל-18 ביולי 1948. נקרא בתחילה מבצע לרל"רראשי תיבות של היעדים לכיבוש במבצע – לוד, רמלה, לטרון ורמאללה.

המבצע, שהיה חלק מקרבות עשרת הימים, נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה.

רקע היסטורי

עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה ירושלים עדיין מנותקת במידה מסוימת מהשפלה והאספקה אליה עברה בדרך בורמה. במרכז הארץ חנו כוחות הלגיון בלוד ורמלה והיוו איום על אזור תל אביב. מטרות מבצע דני ,שהיה מתקפה רב-חטיבתית ראשונה של צה"ל נגד צבאות ערב הסדירים, היו:

  • הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון באזור לוד – רמלה.
  • הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת.
  • פתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון.
  • מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז.
  • נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.

לפי התוכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. לקראת מבצע זה שהיה הגדול ביותר עד אז רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות תחת מפקדה מבצעית אחת בפיקודו של יגאל אלון. מפקדת המבצע הייתה בכפר יאזור.

הכוחות שרוכזו היו חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן, חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, שכללה בין היתר גדוד טנקים 82 ו"גדוד קומנדו" 89 בפיקודו של משה דיין, חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת קרייתי.

נמל התעופה לוד לאחר כיבושו במבצע דני

טנק של חטיבה 8 בשדה התעופה לוד – 10/7/1948

מבצע דני-הגזרה המערבית

מהלך הקרב

אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מחטיבת קרייתי. כן נכבשו על ידי גדוד 33 אלכסנדרוני וגדוד 89 המשוריין הכפרים וילהלמה, רנתיה, קולה וטירה. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לעמוד בהתקפות קשות של הלגיון, דבר שעיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן.

כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן וחיכו שם לזרוע הצפונית.

ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר.

בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף[1].

הפריצה ללוד

משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו) החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות יפתח‏[2].

הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה הנמר הנוראי ואחריו ג'יפים וזחלמים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על בית המשטרה (היום בית הדין של מג"ב). שאר הכוח פנה דרומה ונכנס לרמלה משם נסוג בחיפוי "הנמר הנוראי". כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו 9 הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות יפתח הצליחו להשתלט בלילה על העיר.

ההתקוממות בלוד ודיכוייה

ב-11 ביולי 1948, מיד לאחר הפשיטה של גדוד 89 הצליחו כוחות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח להשתלט על לוד פרט לבניין המשטרה. המצב היה מתוח מאד כי שלוש פלוגות הרובאים נבלעו בעיר הגדולה שעדיין היו בה לוחמים ערבים חמושים ולמעשה היו לשבויים בין שוביהם. בעיר הוכרז עוצר.

ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו 3 משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות. 500 חיילי הגדוד השלישי ששלטו בעיר בת כ-35,000 התושבים, נכנסו ללחץ, והחלו משיבים אש לעבר היורים. לפי דו"ח יפתח נהרגו באותו יום 250 ערבים בלוד. כתוצאה מהפער הגדול בכמות הנפגעים בין הצדדים, התפשטה השמועה כי הישראלים ביצעו טבח באזרחים שמצאו מקלט במסגד דהמש. לגבי אמיתותה של השמועה חלוקות דיעותיהם של החוקרים. בני מוריס טוען כי כוחות צה"ל "ירו לעבר שבויים בחצר מסגד".‏[3] לעומתו, דעת אלון קדיש היא כי ממחקר שערך ביחד עם עמיתיו עולה כי לשמועה לא היה כל בסיס. גם השייח נימר אל-ח'טיב בספרו "בעקבות-הנכבה" מייחס את ההרג לתגובת החיילים הישראלים לירי עליהם, ולא לטבח יזום.‏[4] לדברי מרדכי בר און הסתמך מוריס על ספרו של אלחנן אורן שלא הבדיל בין שני מסגדים שונים בעיר, אולם במחקר מאוחר יותר הוכיח אברהם סלע כי ירי בוצע רק לעבר המסגד שממנו נורו יריות ורימונים אל עבר כוחות צה"ל.‏[5]. העיתונאי ארי שביט ערך מחקר מחודש על הקרב על לוד ובספרו, My Promised Land, הוא טוען כי אכן היה טבח בלוד. במחקרו ראיין שביט לוחם מהכוח שנקרא "בולדוזר" המתוודה שירה טיל נגד טנקים אל הנצורים במסגד והרג שבעים מהם. בפרק החמישי בספרו של שביט, שהתפרסם גם במגזין האמריקני New Yorker, הוא משתמש בראיונות עם המושל הצבאי של לוד, שמריהו גוטמן, שיחות עם לוחמים בקרב וציטוטים של מפקדי צה"ל באותה תקופה יצחק רבין ויגאל אלון. שביט מתאר הווי של ביזה בין הלוחמים והרג חפים מפשע, לעתים כתוצר של פעולות תגמול או רגשי נקמה. בנוסף, הוא מראה כי הייתה תמימות דעים בין רבין, אלון, דיין וגוטמן באשר לכורח לגרש את תושבי לוד. רבין טען כי "חייבים לגרש את תושבי לוד במהירות, ובלי קשר לגיל". כאשר גוטמן שאל את יגאל אלון "מה לעשות עם הערבים? האם יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?", אלון השיב בעמימות "עשה מה שאתה חייב לעשות" אבל גם דוד בן-גוריון וגם אלון התבטאו במקרים רבים אותם שביט מציין כי המקומות בהם נלחמים צריכים להיות "נקיים מערבים". מאוחר יותר מתאר שביט את השיחה בין נכבדי לוד לגוטמן בה לחץ פסיכולוגי עזר להסכמת התושבים לעזוב מרצון. גוטמן טען לעבר נכבדי העיר כי אם העיר תפול יעשו היהודים לערבים "מה שהערבים היו עושים להם". למשמע הדברים נכבדי העיר התחננו בפני גוטמן שיתן להם לעזוב.‏[6]

ההתקוממות דוכאה אבל לא הוכח שהיה כאן טבח יזום. הלוחמים ההמומים מפחד השריון של הלגיון העלול לחזור לעיר פעלו לפי הפקודות החמורות. נתן אלתרמן יצא במחאה על כך בשירו "על זאת, בטור השביעי שבן-גוריון קרא בישיבת הכנסת: "חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה. נער עז וחמוש… נער כפיר. וברחוב המדובר איש זקן ואשה נלחצו מפניו אל הקיר. והנער חייך בשיניים חלב: אנסה המקלע… ונסה. רק הליט הזקן את פניו בידיו… ודמו את הכתל כסה‏[7]."

באותו יום חתמו נכבדי רמלה על הסכם כניעה. הלגיון פינה את כוחותיו ממשטרת לוד. נכבדי הערים בקשו לפנותם ומטה מבצע דני גייס 50 משאיות שהובילו את התושבים עד אל קובב ומשם עשו דרכם ברגל לקווי הלגיון ב-לטרון. תוך יומיים פונו 30,000 – 45,000 תושבים.

באותו יום כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את מג'דל יאבא וראש העין מידי הכוחות העיראקים במבצע בתק. העיראקים לא הצליחו להרוס את מתקן השאיבה במעיינות הירקון.

חייל צה"ל בחזית מסגד דהמש בלוד

חטיבת הראל פעלה בגזרה המזרחית של המבצע וכבשה ב-13 ביולי 1948 את הכפרים סרעה וצובה.

החלק השני-הגזרה המערבית

חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג'

כוחות יפתח התקדמו מזרחה וכבשו את ברפיליה אל בורג' (גבעת התיתורה) וביר מעין (רעות). הם עמדו בהצלחה בהתקפות של הלגיון בקרב אל בורג'.

כוחות אחרים של החטיבה כבשו את שילתא ותפסו את גבעה 318 החולשת על הכביש ללטרון אך נאלצו לסגת באבידות כבדות, 45 הרוגים בקרב חירבת כוריכור.

כוחות אלכסנדרוני עמדו בהתקפות קשות של הלגיון בקולה והמקום עבר מיד ליד שלש פעמים.

בגלל החמרת המצב בחזית הדרום, הועבר לשם גדוד הפשיטה 89 ולכן בוטלה המשימה לכבוש את רמאללה.

החלק השני-הגזרה המזרחית

אור ל-16 ביולי 1948 החלו גדודי חטיבת הראל בהקפה על רכס התותחים בלטרון. להתקפה קדמה הרעשת תותחים על הרכס. חלק של הרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל שלא הספיקו להתחפר. כוחות חטיבת הראל נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים שנרצחו על ידי חיילי הלגיון. נהרגו 5 חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 הרוגים מהגדוד השישי, ו-7 הרוגים מגדוד 61 (מחטיבת עציוני).

ב-16 ביולי 1948 נכבשו על ידי חטיבת הראל הכפרים אישוע (אשתאול), דיר עמר, כסלה (כסלון) דיר ראפאת והר-טוב ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית לירושלים.

במאמץ לכתר את לטרון נתפסו ב-17 ביולי 1948 משלטי בית נובא ממזרח ללטרון. כוח שתפס את גבעת אבו לאחם נאלץ לסגת באבדות בקרב חירבת אבו לאחם. הדרך של הלגיון ללטרון נשארה פתוחה.

משה דיין מתדרך את חייליו – "גדוד הקומנדו" לפני הפשיטה על לוד

שריונית מרמון-הרינגטון מאותו הסוג של הנמר הנוראי, במוזיאון יד לשריון בלטרון

ב-18 ביולי 1948, מספר שעות לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, נעשה נסיון אחרון לכבוש את לטרון. טנק קרומוול מחטיבה 8 ופלוגת חי"ר מחטיבת יפתח נעו מאל קובאב ללטרון. הטנק ירה לעבר תחנת המשטרה בלטרון אבל הפגז השלישי נתקע בקנה והטנק נאלץ לסגת ובעקבותיו חיילי יפתח.

תוצאות המבצע

המבצע הרחיק את בסיסי הלגיון ממרחב תל אביב. עשרות כפרים נפלו בידי צה"ל. צמתי תחבורה חשובים כמו שדה התעופה בלוד ותחנת הרכבת בלוד נכבשו ונפתחה דרך חלופית לירושלים. המבצע נטל את היוזמה מהלגיון ופתר את בעיית האיום הקיומי בירושלים למרות שלטרון לא נכבשה והכביש הראשי לירושלים נשאר חסום.

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%93%D7%A0%D7%99

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

2014 – דוד עזריאלי, אדריכל, יזם, פילנתרופ ואיש עסקים ישראלי-קנדי

דוד עזריאלי

דוד עזריאלי, 2008

פסל של דוד עזריאלי בקניון עזריאלי. הפסל הוא אסף ליפשיץ

דוד יהושע עזריאלי (10 במאי 19229 ביולי 2014[1]) היה יזם, פילנתרופ ואיש עסקים ישראליקנדי. מילא תפקיד מרכזי בהבאת רעיון הקניונים לישראל. שימש כמנכ"ל קבוצת עזריאלי, הבונה ומחזיקה כ-13 קניונים בישראל, כולל מגדלי עזריאלי בתל אביב וקניון ירושליםשכונת מלחה).

עזריאלי תרם לפרויקטים רבים, כמו בי"ס לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב וקמפוס חדש לאוניברסיטת קרלטון באוטווה, קנדה. באמצעות הקרן הציבורית שלו בקנדה, שבראשה עומדת בתו נעמי עזריאלי, ועמותת עזריאלי הפרטית, שבראשה עומדת בתו דנה עזריאלי, תרם עזריאלי עשרות מיליוני דולרים בשנה.

ביוגרפיה

דוד עזריאלי נולד בשנת 1922 במקוב (Maków Mazowiecki), פולין. הוריו נספו בשואה, והוא הצליח לשרוד, כשברח לצד הגבול הרוסי, ומשם, עם צבא אנדרס שעבר דרך אוזבקיסטן ואיראן, הגיע לארץ ישראל. מסעותיו ודרך הצלתו מובאים בספרו: "צעד אחד לפנים".

ב-1942 עלה לישראל ומשנת 1944 למד אדריכלות בטכניון, לימודים שנאלץ להפסיק עם תחילת מלחמת העצמאות. הוא עבר קורס קצינים ושירת בחטיבה 7 שהוקמה אז, והשתתף בקרבות לטרון. לאחר מכן הועבר לחיל האוויר, שם שירת כקצין חינוך ורווחה. בשנת 1954 היגר למונטריאול, קנדה. וב-1957 נישא לסטפני. לזוג ארבעה ילדים.

בשנת 1958 הקים עזריאלי במונטריאול את חברת Canpro investments, שהתעסקה בנדל"ן בקנדה ובארצות הברית. הודות לפעילותו זאת שוק הנדל"ן זכה לצמיחה ניכרת ועל כך זכה עזריאלי לאות הוקרה מממשלת קנדה ב-1984 ואות הוקרה מקוויבק ב-1999. בשנת 1982 הקים את קבוצת עזריאלי והחל בבניית הקניון הראשון בישראל, קניון איילון ברמת גן, ואחריו קניונים נוספים, וכן הקמת מגדלי עזריאלי בסוף שנות ה-90, תחילת שנות האלפיים. בנוסף, עזריאלי משקיע גם בתחומי התעשייה, התעבורה, ההתפלה והבנקאות, בין היתר באמצעות חברת גרנית הכרמל שבשליטת קבוצת עזריאלי.

על עזריאלי נמתחה ביקורת על רכישת בית ואן-הורן במונטריאול ב-1973, בית שהוגדר כ"פנינה ארכיטקטונית". כוונתו להרוס את האחוזה נתקלה בביקורת עזה. עם זאת, עזריאלי נותר איתן בדעתו להרוס את המבנה לצורך פיתוח הקרקע, ובשעות הבוקר המוקדמות של ה-8 בספטמבר 1973, בחסות החשיכה, הביא להריסת המבנה ההיסטורי באמצעות דחפורים.

מחלוקת נוספת התעוררה לאחר שבשנת 2008 בעקבות תרומה של 5.5 מיליון דולר, החליטה אוניברסיטת קרלטון לשנות את שמו של בית הספר לארכיטקטורה ל"בית הספר עזריאלי לארכיטקטורה ואורבניזם".

במרץ 2012 פורסם כי עלות שכרו של עזריאלי כיו"ר דירקטוריון קבוצת עזריאלי עמדה בשנת 2011 על 21 מיליון ש"ח‏[2]. שנה אחר כך פורסם כי עלות שכרו של עזריאלי כיו"ר דירקטוריון הקבוצה בשנת 2012 עמדה על 23 מיליון ש"ח‏[3].

דוד עזריאלי תרם רבות לאוניברסיטת קרלטון שבקנדה, לשם חזר ללימודי אדריכלות וסיים בשנת 1997 תואר שני בהצטיינות. כמו כן תרם למחלקה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, שנקראת על שמו ולשורה של פרויקטים בתחום החינוך בקנדה, ישראל וארצות הברית, ביניהם הענקת מלגות לסטודנטים, תמיכה במחקר מדעי, העצמת תלמידי בתי ספר תיכוניים וקידום פעולות למניעה נשירה בקרבם, קידום מצוינות במחקר והוראת השואה במטרה להרחיב את הנצחתה, קידום איכות חייהם של מבוגרים הסובלים מעיכוב התפתחותי ותמיכה במצוינות בהוראת מוזיקה ואומנות.

עזריאלי ייסד את בית ספר לתארים מתקדמים במִנהל וחינוך יהודי בישיבה יוניברסיטי, הקרוי על שמו. יזם גם את מכון עזריאלי להעצמה חינוכית.

בתחילת 2013 תרם עזריאלי 40 מיליון ש"ח לעזריאלי – מכללה אקדמית להנדסה ירושלים. הכסף יושקע בבניית קמפוס חדש, אשר יתפרס על שטח של כ- 30 דונם.

"המסע הציוני" מימין: חלוץ, לוחם ההגנה, אחות, אדריכל (עזריאלי), אשת עסקים, מדען ואיש הייטק. הפסל הוא הנרי בצלאל צפיר

במרץ 2014 הושם פסל גדול בכניסה לקניון עזריאלי בשם "המסע הציוני", המראה את עזריאלי בראש קבוצה הכוללת חלוץ, איש ההגנה, אחות רחמניה, אדריכל (עזריאלי עצמו), אשת עסקים, מדען ואיש הייטק. עיריית תל אביב הורתה להסיר את הפסל, בנימוק שלא ניתן היתר להצבת הפסל‏[4].

 http://he.wikipedia.org/wiki/9_%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%99

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1948 – תחילת מבצע דקל, אחד ממבצעי מלחמת העצמאות, שנמשך עד ה-18 ביולי

מבצע דקל

מבצע דקל
עימות: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 9 ביולי 194819 ביולי 1948
מקום: חזית הצפון
תוצאה: ניצחון לכוחות צה"ל
הצדדים הלוחמים
חטיבה 7, גדוד 21 חטיבת כרמלי, גדוד 13 חטיבת גולני צבא ההצלה
מפקדים
חיים לסקוב, בן דונקלמן פאוזי אל קאוקג'י
אבידות
7 הרוגים 16 הרוגים

מפת כיבוש נצרת במבצע דקל – 16/7/1948

מבצע דקל היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות נגד צבא ההצלה. הוא נערך בגליל המערבי ובגליל התחתון בין התאריכים 9 ביולי 194819 ביולי 1948.

רקע היסטורי

עם כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף שלטו היהודים בגליל המערבי ברצועת חוף צרה. כוחות קאוקג'י המשיכו בהתגרויות שהגיעו לשיא בקרב באל בירווה ב-24 ביוני 1948. מטרת המבצע בשלב א' הייתה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. רק לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיכו לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו.

למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב. במבצע השתתפה חטיבה 7 המשוריינת בפיקודו של בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי (שאר הגדודים של החטיבה היו עסוקים במבצע ברוש) וגדוד 13 של חטיבת גולני.

הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. צה"ל השתמש בריכוז הכוחות והמאמץ באזור סג'רה והצליח לרכז כוחות גדולים למבצע דקל.

שלב א' – הרחבת רצועת החוף

בליל ה-89 ביולי 1948 יצאה מקיבוץ רגבה פלוגה מגדוד 21 מלווה בשני משוריינים מחטיבה 7 ושני תותחים 65 מ"מ לעבר הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק). לאחר הפגזה ממרגמות פרצו המשוריינים והלוחמים לכפר והוא נכבש במהרה ללא נפגעים לאחר שתושביו ברחו במהירות.

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

באותו לילה כבש כוח מגדוד 71 של חטיבה 7 את תל כיסון ממזרח לעכו.

בליל ה910 ביולי 1948 יצא מכויכאת הכוח שכבש את הכפר וכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה) שנכבש עד מהרה לאחר שתושביו ומגיניו נמלטו במהירות.

לאור כיבוש כפרים אלה נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא ב-10 ביולי 1948.

השלב הבא היה כיבוש הכפר הגדול שפרעם שבו היה רוב נוצרי, ומיעוט דרוזי ומוסלמי. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש.

ההתקפה החלה בליל ה-1314 ביולי 1948. בהפגזה נהרג תושב נוצרי אחד שהיה במנוסה לתוך המנזר. לאחר מכן פרצו כוחות מגדוד 21 ומחטיבה 7 לתוך שפרעם. התושבים המוסלמים נמלטו, והנוצרים והדרוזים נשארו.

פלוגה משוריינת מגדוד 79 של חטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב.

שלב ב – כיבוש נצרת

הצלחת השלב הראשון של המבצע הביאה לחידוש התנופה שמטרתה הייתה לכבוש את נצרת שבה הייתה מפקדתו של קאוקג'י ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקף קאוקג'י ללא הפסקה.

קאוקג'י ביצר את נצרת ובעיקר את בית המשטרה שהיה הגדול בארץ, נגד התקפה מדרום, מצד עמק יזרעאל.

הוחלט לתקוף את נצרת מכוון צפון-מערב. הכביש משפרעם היה צר ומצידיו היו כפרים עוינים (כיום כביש 79).

בליל ה-15 16 ביולי 1948 יצאו כוחות חטיבה 7 וגדוד 21 משפרעם לעבר נצרת. לפנות בוקר כבשו כוחות גדוד 21 את הכפר הגדול צפוריה (היום מושב ציפורי) כמעט ללא קרב ובאבידות של הרוג ושני פצועים.

גדוד 13 כבש את הכפר אל-מוג'ידל (היום מגדל העמק) ואת הכפר מעלול ופתח את הדרך לכפר החורש. במשך ה-16 ביולי 1948 נכבשה עילוט והתארגנה שיירת מסע מורכבת משתי פלוגות משוריינות, פלוגת זחלים, תותח 20 מ"מ ושני מחלקות מגדוד 13.

בינתיים שלח מפקד נצרת פלוגת משוריינים לעצור את השדרה הממונעת. התותח בן ה-20 מ"מ שהיה באמצע השדרה, הועבר קדימה ובמרחק של כ-500 מטר ירד מהכביש ופתח באש מדויקת על משורייני קאוקג'י. הפגיעות היו מדויקות ומתוך תשעה משוריינים נפגעו ששה והיתר נסו.

כניעת נצרת במבצע דקל. במרכז – ראש עיריית נצרת מימינו בן דונקלמן ומשמאלו חיים לסקוב

בשעה 17.40 נכנסו כוחות צה"ל לנצרת ללא קרב ותפסו את בית המשטרה. קאוקג'י ואנשיו נמלטו בלילה

בשעה 22.00 נחתם הסכם הכניעה בין נציגי התושבים לנציגי צה"ל ובראשם חיים לסקוב ובן דונקלמן (שחתם בשם בנימין בן דוד).

פקודות המטכ"ל לאחר כיבוש העיר היו בקשר לשמירה על המקומות הקדושים ומניעת ביזה. לא היו הוראות מה לעשות בתושבים.

דוד בן-גוריון כותב ביומנו כי חיים לסקוב הודיע לו שמפקד חזית הצפון משה כרמל מבקש לגרש את התושבים וכי בן דונקלמן מהסס. בארכיון צה"ל נמצא המברק בו מורה בן-גוריון בכתב ידו: אל תרחיקו אנשים מנצרת.

תוצאות המבצע

עם נפילת נצרת התמוטט כוחו של קאוקג' בגליל התחתון. הכפרים דבוריה ואיכסל נכנעו. הוסר הלחץ מסג'רה ולוביה נפלה ללא קרב. לקראת סוף הקרבות נכבשה סחנין אך הכוח הכובש נסוג והיא נכבשה שוב על ידי כוחות קאוקג'י. צה"ל השתלט על הכפרים טמרה כאבול, כאוכב, כפר מנדא ועוד. נסיון לכבוש את תרשיחא נהדף ולכוח נגרמו 6 הרוגים.

קאוקג'י ברח לתרשיחא שם הקים את מפקדתו החדשה ונשאר בה עד לתבוסתו הסופית במבצע חירם.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A2_%D7%93%D7%A7%D7%9C

 

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1973 – בן ציון דינור, שר, חבר כנסת, היסטוריון ומחנך (נולד ב-1884)

בן-ציון דינורבן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ביוגרפיה

חייו בגולה

בן-ציון דינור נולד בשנת 1884 בעיירה חורול (Хорол) שבפלך פולטבה של האימפריה הרוסית, בדרום תחום המושב היהודי (אוקראינה), למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בילדותו למד בחדר מתוקן שייסד דודו, ובגיל 10 עבר ללמוד בישיבת הומל. בהמשך למד בישיבות קרמנצ'וג וקורסון, בה החל את דרכו כציוני נלהב. בשנים 18961898 למד בישיבת טלז אצל הרב שמעון שקופ, ממנו שאב את דרך לימודו המיוחדת. בעקבות שיחות של ראש הישיבה, הרב אליעזר גורדון, בהן התפלמס עם המשכילים, נתעורר בו הרצון לקרוא את דברי המשכילים. בטלז התעוררה תשוקתו לעלות לארץ ישראל ביתר שאת, ולכל חבריו הודיע שהוא עתיד לעלות לארץ ישראל כשיהיה גדול. בגיל 14 עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, בה הצליח בגיל 14 לסכל תוכנית של הלשכה השחורה לפרסם גילוי דעת נגד הציונות. בתחילת שנת 1900 הגיע לווילנה, בה הוסמך לרבנות בשנת 1902.‏[1] בין תשרי לאדר ‏תרס"ב שהה בעיירה לוּבָּבִיץ' ברצונו להתרשם מתורת החסידות. בין השנים 1911-1902 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. למד תקופה גם בישיבת איישישוק.

בשנת 1910 נישא לבלהה פיינגולד, מורה שעבדה אתו בבית ספר מקצועי לבנות בפולטבה. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנם הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה אצל החוקרים בעלי השם מיכאל רוסטובצב (Rostovtzeff) ואויגן טויבלר, שהיה מורהו הגדול. שנתיים נוספות למד באוניברסיטת ברן. ולאחר מכן החל בעבודת הדיסרטאציה שלו, שעסקה בארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בזמן הקיסרות הרומית, תחת הנחייתו של רוסטובצב. מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו והוא עבר ללמוד ברוסיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ובמקביל עסק בפעילות ציונית וחינוכית. על אף שהגיש את העבודה שלו, לא קיבל את תעודת הדוקטור שהגיעה לו, עקב מהפכת אוקטובר.

עלייה לישראל וקריירה אקדמית

מימין לשמאל דוד בן-גוריון, חנה רובינא ובן ציון דינור

ב־1921 עלה לארץ ישראל והיה למורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. יזם את הקמתו של כתב העת "ציון", שיצא לראשונה באוקטובר 1935 ואותו ערך יחד עם חברו הטוב יצחק בער.

מבין המנהיגים הפוליטיים העריך במיוחד את הרצל ומההיסטוריונים את אויגן טויבלר ושמעון דובנוב.

חבר כנסת ושר חינוך

בכנסת הראשונה שימש דינור כחבר הכנסת מטעם מפא"י, במשבצת שיועדה לאנשי הרוח שמזדהים עם המפלגה. בראשית ימי הכנסת השנייה (1951) מונה לשר החינוך השלישי של מדינת ישראל, וכיהן בתפקיד עד 3 בנובמבר 1955, בלי שהיה חבר הכנסת.

יזם את חקיקתם של מספר חוקים: ב-12 במאי 1953 (כ"ו באייר תשי"ג) יזם דינור את "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם". בתמוז אותה שנה הביא לפני הכנסת חוק שני: חוק חינוך ממלכתי, שלפיו החינוך הממלכתי בישראל יועבר לידי המדינה ויבוטלו הזרמים בחינוך – החלוקה של החינוך הישראלי לזרמים מפלגתיים. כמו כן יזם את מפעל חלוקת פרס ישראל.

תפקידים שונים

בשנת 1938 הקים דינור את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל", שנהפך להיות ב-1968 למוסד ממלכתי בשם "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי", ונבחר כיושב ראש מועצת המנהלים שלו.

היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית.

החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.

הוקרה ופרסים

זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

הגותו ויצירתו

בן-ציון דינור כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים המספרים על חייו על רקע התקופה בה חי. "בעולם ששקע" ו"בימי מלחמה ומהפכה".

דינור צדד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. ספריו החשובים ביותר הם "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה". דינור דגל בשיטת המקורות, והוא הביא בספריו את המקורות כלשונם, ארגנם, והוסיף מבואות, ואת הערותיו.

שאלת ארץ ישראל

וכך חשב דינור אודות שאלת המאבק על ארץ ישראל:

"עם פלסטיני לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה, אם כך אין לבוא בטענות של זכות אבות או זכות היסטורית". "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל."

ספרים שכתב

  • דברים על מטרות ותכנים/ בן-ציון דינור; ליקט יוסף יונאי. ירושלים: מחלקת הפרסומים, משרד החינוך והתרבות, תשנ"א 1991.
  • דורות ורשומות: מחקרים ועיונים בהיסטוריוגרפיה הישראלית בבעיותיה ובתולדותיה/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך רביעי). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ח 1978.
  • במקרא ובדורותיו: מחקרים ועיונים להבנת המקרא ותולדות ישראל בתקופתו/ בן-ציון דינור (כתבים היסטוריים: בן ציון דינור; ג). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ז 1977.
  • במאבק דורות: של עם ישראל על ארצו מחורבן ביתר עד תקומת ישראל/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; חלק שני). ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ה 1975.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות/ בן-ציון דינור. מהדורה שנייה מתוקנת (תולדות ישראל: מסופרות על ידי מקורות ותעודות מראשית ישראל עד ימינו אלה. סדרה ב', כרך ה'). תל אביב: דביר, תשי"ט-תשל"ג 1972.
  • מסכת אבות/ מפורשת ומבוארת מתוך עיון במבנה מאמריה, זמניהם ומסיבותיהם בצירוף מבוא מאת בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ג 1972.
  • גלויות וחורבנן/ בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ד.
  • בני-דורי: ציונים וקווים לדמויות חכמים ומחנכים, אנשי ציבור ו"עומדים בשער"/ בן-ציון דינור. תל אביב: תשכ"ג.
  • ספר הציונות/ בן ציון דינור. מהדורה שנייה. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א.
  • בימי מלחמה ומהפכה: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרע"ד-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"א 1960.
  • זכור: דברים על השואה ועל לקחה/ בן-ציון דינור. ירושלים: יד ושם, תשי"ח 1958.
  • בעולם ששקע: זכרונות ורשומות מדרך חיים (תרמ"ד-תרע"ד)/ בן-ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח 1958.
  • ערכים ודרכים: בעיות חינוך ותרבות בישראל/ בן-ציון דינור. תל אביב: אורים, תשי"ח.
  • במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל/ בן-ציון דינור (בן-ציון דינור: כתבים היסטוריים; כרך ראשון). ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו 1955.
  • א. ה"אני מאשים" של אמיל זולא ומשמעותו ההיסטורית. ב. כרוניקה קצרה של "עניין דריפוס"/ בן-ציון דינבורג (סדרת האנתולוגיות במדעי הרוח; ספר אחד). ירושלים: תש"ו.
  • "הגיטו החדש" של הרצל ומשמעותו ההיסטורית/ בן ציון דינבורג. תל אביב: תש"ו.
  • מפלסי דרך: דמויות לתולדות עיצובה של תנועת שיבת ציון ותחית ישראל/ בן ציון דינבורג: תל אביב: בטרם, תש"ו.
  • ישראל בארצו: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת פתיחות, ביאורים והערות: כרך ראשון, מימי ראשית ישראל עד גלות בבל (תולדות ישראל מראשית ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות; כרך א')/ בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"ח 1938.
  • ישראל בגולה: מקורות ותעודות ערוכים וסדורים לפי העניינים והזמנים בתוספת באורים והערות/ בן-ציון דינבורג. (תולדות ישראל: מראשית ימי ישראל עד ימינו אלה. מקורות ותעודות. סדרה ב'; כרך ה-ו). תל אביב: דביר, תרפ"ו.
  • חבת ציון/ בן ציון דינבורג. תל אביב: חברה, תרצ"ב-תרצ"ד.
  • ארץ ישראל בשנת תרפ"ג: תעודות, עובדות וצרופי מעשים/ בן ציון דינבורג. ירושלים: משנה לשנה, תרפ"ד 1924.
  • תולדות ישראל: (כריסטומטיה היסטורית) מקורות ותעודות ערוכים בסדר כרונולוגי וסיסטמתי עם ביאורים והארות מראשית ישראל עד ימינו אלה. ספר עזר למורים, תלמידים ומתלמדים/ בן-ציון דינבורג. קיוב: חברת "מפיצי השכלה בישראל", פטרוגרד, תרע"ט.

ספרים שערך

  • ספר תולדות ההגנה/ בעריכת שאול אביגור ואחרים; העורך הראשי בן ציון דינור; מזכיר המערכת: גרשון ריבלין. ירושלים: הספרייה הציונית, מערכות, תשט"ו 1954-תשל"ב 1972.
  • מכתבי אברהם מאפו/ כונסו בצירוף הערות ונספחים על ידי בן ציון דינור. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ל 1970.
  • כלל ישראל: פרקים בסוציולוגיה של העם היהודי/ בעריכת בנציון דינור, אריה טרטקובר, יעקב לשצ'ינסקי. ירושלים: מוסד ביאליק, 1954.
  • ספר הציונות: מבחר הספרות הציונית ורשומי התנועה ומפעליה בגילוייהם ובהשתלשלותם ההיסטורית, ערוך ומסודר לפי הזמנים והעניינים. תל אביב: מוסד ביאליק על ידי דביר, תרצ"ט-תש"ד.
  • רבינו משה בן מימון: חייו וספריו, פעולותיו והשקפותיו, מקורות ותעודות בתוספת ביאורים והארות/ ערוכים וסדורים בידי בן-ציון דינבורג. תל אביב: דביר, תרצ"א 1935.
  • כתבים ציוניים/ צבי (הרמן) שפירא; נאספו ונסדרו בידי בן ציון דינבורג. ירושלים: הלשכה הראשית של הקק"ל, תרפ"ה.
  • http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9F_%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A8

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

טקס הדלקת המשואות הר הרצל ירושלים תשס"ט 2009

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה