ציטוטי משה שרת ז"ל

משה שרת

משה שרת (15 באוקטובר 1894 – 7 ביולי 1965) פוליטיקאי ישראלי, שכיהן כראש הממשלה ה-2 של מדינת ישראל.

ציטוטים

  • "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". ~ על טבח מעלה עקרבים
  • "ארצי הלכה ממני…לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל". ~ אחרי פרישתו מראשות הממשלה
  • "בכל מלחמה יש סכנות, אך הימנעות ממלחמה בכלל נראית לנו כסכנה החמורה ביותר." ~ בשיחה עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ
  • "אין שליטה. הרוויזיוניסטים חידשו פעולתם ועוד ידם נטויה. הם לקחו את כולם. עוור, פיסח, אפילו מושב זקנים שלם. הם אינם מקפידים על חומר אנושי רצוי. יש להעלות את הטובים בלבד. ואת המנוולים, לגרש מחופי הארץ. ~ משה שרת על נסיונות האצ"ל להעלות יהודים לארץ ישראל במהלך השואה. יוני, 1941.
  • "אינני מאמין שנשיג הסכם עם הערבים לשם גידול כוחנו בארץ." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
  • "רצונו של העם היהודי הוא שיחוג את ניצחונו על כל המכשולים, כי עימו כוחות היצירה." ~ ראיון עם ג'ון הוטורן הול, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט הבריטי
  • "ההיסטוריה גזרה על ארץ-ישראל להיות מולדתו וארץ עתידו של העם היהודי." ~ יומן עבודה ב"יומן מדיני", כרך ב', עמ' 322
  • "עלינו לשמור על נפש כל יהודי, שלא יראה בַרובֶה את אלוהיו." ~ נאום בוועידת הסתדרות העובדים
  • "לאיים מותר רק בשעה שאפשר לקיים את האיום." ~ בישיבת הוועדה המדינית של מפא"י
  • "פוליטיקה זוהי תורת הניצול ההדדי." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
  • "קיומנו הלאומי, היותנו לעם, תלויים בארץ-ישראל." ~ בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית
  • ""חבלנות וחוצפה יתרות מאלו קשה לתאר… אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר – אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל." ~ על שמעון פרס[1]
  • http://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%A9%D7%A8%D7%AA
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

1965 – משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (נולד ב-1894)

משה שרת

משה שרת
ראש ממשלת ישראל ה-2
Sharet22.jpgחתימתו
קודם דוד בן-גוריון
יורש דוד בן-גוריון
תחילת כהונה 26 בינואר 1954
סוף כהונה 3 בנובמבר 1955
תאריך לידה 15 באוקטובר 1894
מקום לידה האימפריה הרוסית
תאריך פטירה 7 ביולי 1965
מקום פטירה ירושלים, ישראל
מפלגות מפא"י
משה שרת
ממשלות הממשלה הזמנית, 17
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 15
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים

שרת עם בן-גוריון בועדה האנגלו אמריקאית, 1946

משה שרת חותם על מגילת העצמאות, 14 במאי 1948

שרת מבקר בעיר לוד

מתוך דבריו על בן-גוריון, בנאומו בוועידת מפא"י ב-1965
נפל דבר בתולדות עמנו בתקופה זאת, דבר מופלא, אשר שינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וחולל מפנה בכל מערכות חיינו, שפתח לפנינו עתידות חדשים. והדבר הזה בתודעת העם, בלהט נפשו, מזוהה עם אישיוּת אחת, שעשתה הרבה גדולות […] הוא זכה למעמד של יחיד במינו, הוא זכה לתהילות של גיבור העלילה ההיסטורית הכבירה.
[…]
והמעמד הזה, הנובע מן התהילה, מן התפארת, מן האמון, מן ההערצה, מסב הרבה ייסורים. אמרתי: אמון. […] וכאשר לאט-לאט נבעֵית סתירה בין האמון המגובש הזה, שהוא פרי הערצת שנים נוכח ההישגים האדירים, לבין הרושם הבלתי אמצעי מצורות ההופעה וההשתלטות בענייני ציבור, כאשר נוצרה סתירה, אזי מתחוללת טרגדיה, והמפלגה הזאת, שלנו, היא הקרבן לטרגדיה שהתחוללה.
אדם יחיד, אחד הדברים שהתהילה מחייבת אותו, הוא מידה יתרה של עניווּת, שהיא בשבילי סגולה עיקרית בגדלות אדם […]
מנהיג אינו יכול לדחוק עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני אחת-עשרה שנה, או במה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע-חמש שנים, ולעשות זאת על חשבון המחשבה והדאגה לעתיד. או שהוא מושך ידו מתביעתו העיקשת ומחזיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר המנהיגות, כי בהתעקשותו הוא מחלל כבודהּ של מנהיגות. הוא מערער את יוקרת המדינה הזאת, שהיא נזר תפארת לעטרתו ההיסטורית של העם היהודי, בעיני העם ובעיני אומות העולם.
המנהיג חייב להקשיב לרחשי לבו של המחנה, יותר מאשר חייב המחנה להיענות למנהיג.

קבר משה וצפורה שרת עם קורות חייהם בראשי פרקים

משֶׁה שָרֵת (שֶרְתוֹק) (15 באוקטובר 18947 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וכיהן כראש הממשלה השני של מדינת ישראל (19541955), בין שתי הקדנציות של דוד בן-גוריון. מראשי הנהגת היישוב.

חייו

ראשית חייו

משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה שרתוק בחרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ליעקב שרתוק ולפניה (ממה) לבית לב. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו, התגוררה משפחתו במשך שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניא שמצפון לרמאללה וביפו), התנסות שתרמה להכרת האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה – תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה[1], ולמד פרק זמן בקונסרבטוריון שולמית. לאחר מכן נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.

במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים מישראל, ואף התנדב לצבא הטורקי, ושירת בו כקצין זוטר.

בהנהגת היישוב

אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת "אחדות העבודה". שימש מטעם המפלגה כמזכיר "ועד הצירים" של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. הוא היה מפעילי מפא"י מיום היווסדה ומעורכי עיתון "דבר".

ב-1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב, ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 החליף אותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטיתנוטרות).

בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.

כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בוועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בוועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947.

ב-8 במאי 1948 הוא נפגש בניו יורק עם גנרל ג'ורג' מרשל שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית. מרשל יעץ לו לדחות את תאריך הכרזת המדינה ולקבל עד אז משטר נאמנות של האו"ם היות שהכרזת המדינה תעורר התנגדות הערבים ותסכן את קיומם של היהודים בארץ ישראל. שרת השיב כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית וכי היא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה.

הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. כמו גם אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות.

שר החוץ

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות.

בראשות הממשלה

לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת חזר להיות שר החוץ.

בראשית כהונתו כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:

מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.

שרת לא היה שלם גם עם פעולות תגמול אחרות, שבהן בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל, הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים.

תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. על לבון כתב ביומנו:‏[2] "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". את דעתו זו שמר בסוד, והיא נחשפה רק שנים רבות לאחר מותו. משהתפטר לבון היה בן-גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.

המעצמות באותה תקופה יזמו את תוכנית אלפא שבה נדרשה ישראל לסגת מרוב שטחי הנגב ולאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, תוכנית שלא מומשה לבסוף. במהלך כהונתו (29.5.55 – 6.6.55) ביקר בארץ ראש ממשלת בורמה או נו, שהיה בכך למנהיג מדינה זר ראשון שעורך ביקור רשמי בישראל העצמאית. או נו התקבל בארץ בחום ובהתלהבות, סייר ברחבי הארץ וקיבל אזרחות כבוד של תל אביב. בהמשך ערכו משה שרת ודוד בן-גוריון ביקורי גומלין בבורמה.

שר חוץ בשנית ופרישתו

בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1956 הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת. אכן, בראשית 1956 החלה צרפת לספק לישראל מאות מטוסי קרב, טנקים ותותחים מתנייעים. התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ.

שנותיו האחרונות

לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד" וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-1965. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-1965 כאשר, זמן קצר לפני מותו, הובא שרת על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י, בה יצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון.

שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה". בשנות ה-60 זכה באזרחות-כבוד של ירושלים ושל תל אביב‏[3].

שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב:

לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל.

בקיץ 1965 נפטר משה שרת בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה‏‏‏[4], בת ושני בנים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.

הנצחתו

אתר הנצחה למשה שרת ביער המגינים

  • לאחר מותו הוקם מכון להנצחתו, שבו פעיל בנו, יעקב שרת.
  • על שמו של שרת שכונות (רמת שרת בירושלים, קריית שרת בחולון ורחוב משה שרת בקרית בינימין) ורחובות בערים רבות בישראל.
  • מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות – ששרת הקים בשנת 1955 נושא את שמו – "קרן שרת".
  • על שטר של 20 ש"ח מופיעים דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו.
  • על שמו בתי ספר בתל אביב, בחולון, בנתניה ,בקריית אונו ובנצרת עילית. "בית הספר הישראלי בפריז ע"ש משה שרת" פעל בבירת צרפת במשך כ-40 שנה ונסגר בשנת 2005.
  • ביער המגינים יש אתר הנצחה למשה שרת המורכב מתשעה סלעים שעליהם חקוקות נקודות ציון בחייו.

כתביו

  • אורות שכבו, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט. ‬(דברים שנאמרו ונכתבו בזמנים שונים על אישים שהלכו לעולמם.)
  • משוט באסיה: יומן-מסע, תל אביב: דבר, תשי"ח 1957.

לאחר מותו:

  • יומן מדיני [השנים תרצ"ו–תש"ב, 5 כרכים] / (בעריכת אהוביה מלכין; עורך משנה: אמנון סלע), תל אביב: עם עובד, תשכ"ח-תשל"ט. ‬
  • יומן אישי [השנים 1953–1957, 8 כרכים],‫ תל אביב: ספרית מעריב, 1978.
  • נתראה ואולי לא: מכתבים מן הצבא העותמאני: 1916–1918 / משה שרת (עורך: יעקב שרת),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 1998.
  • מאסר עם נייר ועיפרון / תכתובת משה וצפורה שרת מן השבת השחורה 29 ביוני, עד נובמבר 1946 מחנה המעצר לטרון – ירושלים; [עורכים: רנה ויעקב שרת),‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2000.
  • ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים [השנים 1921–1925, 3 כרכים] (מערכת: תמר גדרון, יעקב שרת, רנה שרת), תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2003–2008.
  • משה שרת ראש הממשלה השני: מבחר תעודות מפרקי חייו (1965-1894) / ערכה וכתבה מבואות לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה (הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה), תשס"ז 2007. ‬(לפרטים נוספים: אתר גנזך המדינה)
  • מאבק מדיני: קובץ נאומים ומסמכים [2 כרכים] / משה שרת; איסוף, תחקיר והערות: שפרה קולת; עורך: יעקב שרת,‫ תל אביב: העמותה למורשת משה שרת, 2009–2011.
  • ירחים בעמק איילון, 2011.

חוברות

  • די אויפגאבן פון אונזער פאליטישער טעטיקייט: ארץ-ישראל אין דער ענגלישער עפנטלעכער מיינונג / מ' שערטאק,‫ ירושלים: הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, תרצ"ה. ‬(חוברת) (ביידיש)
  • תפקידי פעולתנו המדינית / מ’ שרתוק ; ז' ברודצקי: פעולתה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון,‫ ירושלים; לונדון: הנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תרצ"ה 1935. ‬(הרצאות במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים, אדר ב' – ניסן תרצ"ה.)
  • על המצב הפוליטי / הרצאת מ’ שרתוק [שרת] בכינוס חברי הוועד הפועל הציוני בא"י שנתקיים בירושלים ביום ב תמוז תרצ"ו, [ירושלים : חמו"ל, תרצ"ו].
  • ההסתדרות והמפלגה‫, תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ד. ‬(חוברת)
  • ההעפלה – חיים, הטרור – מות / משה שרתוק,‫ תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז. ‬(חוברת)
  • במאבק נגד תוכנית ברנדוט / מאת משה שרתוק [=שרת], תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ט. ‬(נאום של משה שרתוק בוועדה המדינית של או"ם, 15.11.48.)
  • ישראל קוראת לעצור תוקפונת ולהשבית חרב / מאת משה שרת, ירושלים: משרד ראש הממשלה – שרותי המודיעין, תש"י. (סדרת "בעיות המדינה", ז)
  • עשרים שנות מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1950. (ראה אור במקביל ביידיש: "צוואנציק יאר מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י)", פריז, הוצאת אייראפעאישער ביורא פון איחוד עולמי.)
  • דער קאמף קעגן כוליגאניזם: פון דער רעדע אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"א. ‬‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 1) (ביידיש)
  • אין דינסט פון אונדזער שליחות: ענטפער אין כנסת / משה שרת, ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א. ‬ ‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 6) (ביידיש)
  • בשירות הייעוד: מתשובת שר-החוץ על הוויכוח בכנסת), ירושלים: שירותי המודיעין, תשי"א (סדרת " בעיות המדינה", ג)
  • רעפאראציעס פון דייטשלאנד / משה שרת,‫ ירושלים: שרותי המודיעין למדינת ישראל, תשי"ב. ‬(סדרת "מדינה פראבלעמען", 7) (ביידיש) (ראה אור במקביל בשפות נוספות)
  • בשער האומות: 1946-1949,‫ תל אביב: עם עובד, תשי"ח. ‬(כינוס נאומיו שנשא בחזית-חוץ, ובמסודות-פנים על ענייני-חוץ, תוך תקופת של שלוש שנים.)
  • המדינה היהודית והעם היהודי, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – המרכז – המחלקה להסברה, 1963.
  • החנוך והעלייה, תל אביב: הגמנסיה הרצליה, תשכ"ד. ‬(הרצאה שהושמעה בערב השני לערבי העיון של הגמנסיה "הרצליה", בימים כ"ג-כ"ה בתשרי תשכ"ד.)
  • מה היה לנו ברל: על ברל כצנלסון באזני חברים צעירים וחדשים, תל אביב: מפלגת פועלי א"י – המרכז – המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964 (הופיע גם בקובץ: דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון / כינס זאב גולדברג, צופית: בית ברל, תשכ"ח.)
  • לקט, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – מחלקת ההסברה, תשכ"ה. (כולל מקצתו "דברים על משה שרת" ורובו: לקט מאמרים מאת משה שרת על נושאים שונים.)
  • דברים על הציונות, ירושלים: ההנהלה הציונית העולמית), תשכ"ו. ‬(חוברת המכנסת דברים שנאמרו על ידי משה שרת בשני הקונגרסים הציונים האחרונים [דאז] ובמושב הוועד הפועל הציוני בשנת 1963.)

תרגום ועריכה

  • הלא תשאלי: שירי ציון חדשים מברית המועצות / מאת ד' סתר; מתורגמים מרוסית בידי חבר משוררים, בעריכת אברהם שלונסקי ומשה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ב. ‬
  • מחברת תרגומי שירה / מאת משה שרת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ה.

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%A9%D7%A8%D7%AA

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1941/ 07/07 אלתר קציזנה, סופר, משורר ומחזאי יידי, וצלם, מתעד החיים היהודיים במזרח אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1885

1941/ 07/07 אלתר קציזנה, סופר, משורר ומחזאי יידי, וצלם, מתעד החיים היהודיים במזרח אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה (נולד ב-1885

אלתר קציזנה

אלתר קציזנה
Kacyzne Alter.JPG
תאריך לידה 31 במאי 1885
תאריך פטירה 7 ביולי 1941
שם מקורי אלתר שלום קציזנה
עיסוק סופר, משורר, מחזאי, מוציא לאור, בעל טור, צלם
לאום יהודי־פולני
תחום כתיבה שירה, סיפורת (סיפורים קצרים ורומן אחד), מחזות דרמה, טורים עיתונאיים, תסריטים, מסות, יומני מסע, פליטונים
יצירות בולטות "הדוכס", "דער גייסט דער מלך", "שטאַרקע און שוואַכע"
הושפע מ י"ל פרץ, ש. אנ-סקי

אלתר קָצִיזְנֶה (לעתים קאציזנה; בכתיב יידי: אַלטער קאַציזנע; בפולנית: Alter Kacyzne;‏[1] ברוסית: Алтер Кацизне;‏ 31 במאי 1885, וילנה, האימפריה הרוסית7 ביולי 1941, טרנופול, אוקראינה) היה סופר, משורר, מחזאי, מוציא לאור, יושב־ראש הזרוע היהודית של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN), בעל טור וצלם יהודי ורשאי, מן התורמים החשובים והבולטים לחיי התרבות היהודיים־פולניים במחצית הראשונה של המאה ה-20. נודע בין היתר כצלם אשר הנציח בתצלומיו את החיים היהודיים בפולין בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20.

חייו ויצירתו

ראשית דרכו

אַלְתֶּר שלום ('שוּלֶם') קַצִיזְנֶה נולד ב-31 במאי 1885 בעיר וילנה שבתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (באזור ליטא) למשפחת בעלי מלאכה קשי־יום: אביו שמואל־הירש היה בנאי, אמו הייתה תופרת, וסבו היה חייט. במשך מספר שנים הוא התחנך בחדר, ובהמשך ביקר בבית־ספר יהודי־רוסי כללי. מצבה הכלכלי של משפחתו לא אִפשר להעניק לו שילוב עשיר של חינוך מסורתי וחילוני כמו זה שמרבית כותבי היידיש נשענו עליו; קציזנה היה אוטודידקט, שרכש בכוחות עצמו שליטה בשפות רוסית, פולנית, גרמנית וצרפתית – לצד עברית, שאותה למד בחדר, ויידיש, שפת אמו.

כאשר היה קציזנה בן ארבע־עשרה, נפטר אביו בגיל צעיר. לאחר מותו נסע קציזנה הנער להתלמד כשוליה אצל דודו הצלם ביקטרינוסלב שברוסיה החדשה (דרום האימפריה הרוסית, אוקראינה), ועבד שם במשך אחת־עשרה שנה.‏[2] בשהותו באוקראינה החל לכתוב שירים ברוסית. הוא שלח את שיריו לסופר־משורר ש. אנ־סקי, שפרסם שניים מהם בכתב־העת בעריכתו Еврейскій міръ (בכתיב מודרני: Еврейский Мир; "יֶבְרֶיְסְקִיִי מִיר", 'העולם היהודי') בשנת 1909, ואף עודד את קציזנה להוסיף ולכתוב. בתקופה זו נשא קציזנה לאישה את חנה חצ'נוב.

בוורשה

תלמידו של י"ל פרץ

כמספר אינטלקטואלים צעירים בעת ההיא, הושפע קציזנה מאוד מחזון הספרות הלאומית היהודית של י"ל פרץ, והחליט כי עתידו הספרותי יהיה ככל הנראה ביידיש.‏‏‏[3] בעקבות זאת עקר ב-1910 עם אשתו הטרייה לעירו של פרץ, ורשה,‏[4] ושם היה לתלמידו הנלהב ביותר של פרץ, עד למותו של האחרון ב-1915. על הלימוד אצל פרץ העיד קציזנה מאוחר יותר כי פרץ "לימד אותי איך לכתוב ביידיש, באופן שיטתי מאוד. השיטה? אני הייתי כותב משהו, ופרץ היה מוחק אותו".‏‏‏[3] על השפעתו של פרץ על קציזנה העיר המבקר והיסטוריון הספרות זלמן רייזן: "רבה השפעתו של פרץ עליו. ניתן לומר כי הוא סופר מבית־מדרשו של פרץ".‏‏‏[5]

סופר, משורר, מחזאי, מסאי ועורך

אלתר קציזנה קורא במחזהו "הדוכס", לצד האמן אברהם מורבסקי (Avrom Morevski)

ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשֶר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין

מימין לשמאל: אלתר קציזנה, פרץ מרקיש, משה ברודרזון

החל משנת 1918 ובמשך כל חייו היצירתיים פרסם מגוון רחב של יצירות בשפה היידית: שירים ופואמות ("דער גייסט דער מלך", ׳רוח המלך׳, 1919), דרמות ("דער דוכס", ׳הדוכס׳, 1925; "דעם יידנס אָפּערע", ׳האופרה של היהודי׳, 1937), סיפורים קצרים, רומן אחד ("שטאַרקע און שוואַכע", ׳חזקים וחלשים׳, 1929), תסריטים (אן א היים), מסות, יומני מסע ופיליטונים.

קציזנה ייסד והוציא לאור מספר כתבי־עת, ובראשם הדו־שבועון "מיַין רעדנדיקער פילם" ('הסרט המדבר שלי'). כמו כן, ערך את העיתון השמאל־רדיקלי "דער פֿרײַנד" ('הידיד').‏[6] כיהן כיושב־ראש הזרוע היהודית של ארגון הסופרים הבינלאומי (PEN), ועבד במקביל עם קבוצות תיאטרון שונות ועם חלוצי־קולנוע יהודיים. בין היתר עיבד את מחזהו של אנ־סקי "הדיבוק" לתסריט של סרט קולנוע באותו השם שיצא לאקרנים בארצות־הברית ב־27 בינואר 1938). בקתת־הקיץ שלו בשְוִוידֶר (Świder) שבפאתי ורשה, שרכש בסביבות 1920, הייתה בשעתה מקום מפגש ספרותי חשוב, שעם אורחיו נמנו פרץ מרקיש, אורי צבי גרינברג‏‏,‏[6] ישראל יהושע זינגר ואחיו הצעיר יצחק בשביס זינגר. בנוסף היה קציזנה מיודד עם המשוררים מלך ראוויטש[6] וקדיה מולודובסקי.‏‏‏[7]

צלם

במשך כמעט כל שהותו בוורשה, עד לבריחת המשפחה משם ב-1939, ניהל קציזנה בעיר סטודיו משגשג לצילום. הוא הפיק אינספור צילומי דיוקן, לקח עִמו את המצלמה לכל מקום ואף יצא מפעם בפעם לנסיעות בשליחות עיתונאית. בתוקף תפקידו כצלם ביקר גם ברומניה, באיטליה, בספרד ובמרוקו, ואף ביקר בארץ ישראל.‏[8]. גם כאשר היה בנסיעות למטרות הרצאה וקריאה בציבור – נסיעות שהובילו אותו לקצותיה הנידחים של פולין – הייתה המצלמה בת־לווייתו הקבועה; וכך יצא כי במהלך חייו הלכה והצטברה באמתחתו אסופת תמונות עשירה, שבה תועדו חיי היום־יום של בני כל שדרות החברה היהודית בפולין. האוסף ההיסטורי רב־הערך של קציזנה הושמד כולו במהלך הכיבוש הנאצי – למעט מבחר של כ־700 תמונות ששרדו, היות שנשלחו על ידיו קודם לכן לארצות־הברית, ברובן כתרומה ליומון הניו־יורקי היידי "פֿאָרווערטס‏‏". תמונות אלה, שהן חלק חשוב מעבודתו, שמורות כיום בארכיון ייִוואָ (המכון למחקר יהודי) במנהטן.

בתחילה עבד קציזנה בשירות ארגון העזרה הניו־יורקי למהגרים יהודיים היא"ס (HIAS), וצילם תמונות שנועדו להראות את מצוקת היהודים במזרח אירופה. כאשר הובאו התמונות לעיונו של העורך הראשי של "פֿאָרווערטס", אברהם כהאן, הוא הציע לקציזנה שיתעד את החיים היהודיים ברחבי פולין עבור קוראי העיתון. מעתה שימש קציזנה צלם־קורספונדנט של "פֿאָרווערטס", ומשימתו הוגדרה: "לתעד את החיים במולדת הישנה".‏‏‏[9]‏ במהלך עשר השנים הבאות נסע לאורכה ולרוחבה של פולין, בצלמו הן את העשירים והן את העניים, וכמובן את הסביבה שבה חיו. התמונות שצילם הופיעו בקביעות במוסף יום א' של העיתון, ב-"Art Section" (מדור האמנות). קציזנה צילם כל דבר שעשוי היה לדעתו לעניין את הקורא היהודי־אמריקאי.

הכמות האדירה של תמונות שנתבקש (ואף ביקש בעצמו) לספק הביאה את קציזנה לחפש כל העת אחר מוטיבים חדשים לתצלומים. בשלב מסוים אף ויתר על הסטודיו שלו, במטרה לפנות לעצמו זמן ומשאבים לחיפוש אחר מוטיבים נוספים ולנסוע לכל קצות פולין ומחוזותיה. על רקע זה נפגע קציזנה, באשר חש שהוא נתפס רק כצלם; העורך הראשי של "פאָרווערטס", כהאן, לא הדפיס ולו טקסט אחד משלו, והעדיף את שירותיו של ישראל יהושע זינגר ככתב־קורספונדנט. ואולם על ערכו של קציזנה כצלם אין עוררין; "אף אחד לא הכיר את 'פוילן' טוב יותר מקציזנה".‏‏‏[2]

במלחמת העולם השנייה

קציזנה אהב את פולין מולדתו – עד כדי כך שגם לנוכח הסכנה הממשמשת ובאה ערב מלחמת העולם השנייה, וחרף העובדה שנמצאו בידו אישורי נסיעה לארצות־הברית, לא יכול היה להחליט בלב שלם על עזיבתה. מיד עם פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939, ברח קציזנה מוורשה ללבוב, שנכבשה (בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב) על ידי הסובייטים. ההיסטוריון דב לוין ציין כי קציזנה, שעוד לפני המלחמה נהנה מהכרה כסופר וכמחזאי בולט, היה אחת הדמויות המרכזיות בחוג הסופרים היהודים בלבוב:‏‏ "באופן טבעי ראו בו עתה הסופרים את דוברם, במיוחד משום שזכה ליחס חיובי גם מצד השלטונות הסובייטיים ומילא תפקידים חשובים כמו: יועץ אמנותי על יד התיאטרון היהודי הממלכתי בלבוב, ומנהל 'השעה היהודית' ברדיו לבוב. מתוך יחס השלטונות אליו, הסיקו רבים, שאין השלטונות הסובייטיים חוסמים את דרכם של הפליטים היהודים בתחום האמנות".‏[10] עם פלישת הצבא הגרמני ללבוב 1941 נפרד אלתר מאשתו ומבתם, שנותרו מאחור מתוך הנחה כי יחוסו עליהן, ונמלט ברגל עם אלפי פליטים אחרים מזרחה לטרנופול.

מותו

בעת שכבר הייתה טרנופול תחת הכיבוש הנאצי, הוכה קציזנה למוות בבית הקברות היהודי בעיר ב-7 ביולי 1941 בפוגרום שביצעו משתפי פעולה אוקראינים, שבמהלכו הוכו למוות כ-5,000 יהודים. בן 56 היה במותו. השמועה על דבר מותו הגיעה לארץ ישראל מבעד לערפילי המלחמה, ושנה לאחר מותו פרסם ידידו הסופר פאלק היילפרין רשימה על כך בעיתון "דבר".‏[11]

אחד מהמעטים שניצלו מהטבח היה המשורר הצעיר נחמן בליץ (Blitz), שתיאר בדו"ח שמסר בפרטי פרטים את העינויים והייסורים שנאלץ קציזנה לעבור, וכיצד הוכה לבסוף למוות. עדות ראייה זו, אשר התפרסמה ב-1945 באחת מן המהדורות הראשונות של היומון היידי "דאָס נײַע לעבען" ('החיים החדשים'),‏[6] הייתה מהעדויות הראשונות שתיארו את זוועותיה של השמדת היהודים בשואה. עדותו של בליץ על מותו של קציזנה התפרסמה בסוף שנות ה-50 ב"מעריב".‏[12]

משפחתו

אשתו של אלתר, חנה קציזנה, נרצחה במחנה בלז'ץ. בתם היחידה, שולמית (כונתה בפי כול "מיטקֶה" או מיטֶה"; לימים נקראה Sulamita), ניצלה תוך התחזות לגויה בעזרת מסמכים פולניים. בשנת 1946, לאחר המלחמה, נישאה לשגריר איטליה בפולין, אאוג'ניו ריאלה (Eugenio Reale), וגרה באיטליה עד מותה ב-1999. שולמית קציזנה־ריאלה הקדישה חלק ניכר מחייה לטיפוח מורשתו הספרותית והאמנותית של אביה.‏[13]

הכרה ביצירתו לאחר מותו

בשנת תשט"ז תורגם מחזהו "הדֻכַּס" לעברית. באותה שנה (1955) נערך בישראל ערב לזכרו, שבו לקחו חלק סופרים ואנשי ציבור רבים.‏[14] לרגל האירוע ביקרה בתו בארץ לראשונה.‏[15]

בשנת 1967 החלה לצאת בהוצאת י"ל פרץ בתל אביב אסופת כל כתביו; בכרך הראשון הובאו כמה מיצירותיו הבולטות: המחזה הנודע "הדוכס", הדרמה האחרונה שלו, "האופרה של היהודי", וכן בלדות וגרוטסקות.‏[16] לרגל הופעת הכרך ביקרה בתו שוב בישראל,‏[17] ובבית ליסין נערך ערב שהוקדש לזכרו וליצירתו של קציזנה.‏[18]

בתוך כך תורגמו כמה מסיפוריו לעברית ויצאו בשנת תשל"א (1970) תחת הכותר "פנינים חולות: ועוד סיפורים" בספריית תרמיל (משרד הביטחון – ההוצאה לאור).‏[19]

בשנת 2012 תורגם הרומן "שטאַרקע און שוואַכע" לעברית ופורסם בשם ׳חזקים וחלשים׳. המתרגמת בלהה רובינשטיין ציינה כי ראתה כמשימה חשובה במעלה "להציע לקוראי העברית יצירת מופת זאת, שכמעט נשכחה מלב".

כמה מיצירותיו ראו אור גם בתרגום לצרפתית, לאיטלקית ולאנגלית.

בית "יד שרה" בראשון לציון הוקם לזכרם של אלתר וחנה קציזנה. עשרות מתצלומיו הוצגו שם, לראשונה בישראל.‏[20]

יצירותיו

אוסף תצלומיו

  • Marek Web and Shara Kay (editors), Poyln: Jewish Life in the Old Country, New York: Metropolitan Books, 1999

כריכת אלבום התצלומים של אלתר קציזנה (יצא לאור ב-1999), Poyln: Jewish Life in the Old Country

כתביו

סיפורת

  • אראבעסקן (׳ארבֶּסקות׳), ורשה: דפוס הענדלער, 1922. ‬(179 ע')

רומן

  • שטאַרקע און שוואַכע (׳חזקים וחלשים׳): רומן בארבעה חלקים (2 כרכים), וילנה, ב' קלעצקין,‬ תרפ"ט-1929–1930.

מחזות

  • דער גייסט, דער מלך (׳הרוח המלך׳): פואמה דרמטית בשלוש מערכות ושמונה קטעים, ורשה, דפוס הענדלער, תרע"ט-1919. (312 ע')
  • פּראָמעטעאוספרומתאוס׳): פואמה דרמטית, ורשה: די וועלט, תר"פ-1920. (56 ע')
  • דוכוס (׳הדוכס׳): מחזה בארבע מערכות, 1925 – עיבוד לסיפור על אודות גר הצדק אברהם בן אברהם (הגרף פוטוצקי), אשר תואר לראשונה בשנת 1749 בכתב היד האנונימי "מעשה גר צדק".
  • הוּרדוּסהֶרוֹדְס אטיקוס׳): טרגדיה בחמש מערכות, וילנה: קלעצקין, 1926. (159 ע')
  • שוואַרצבּאָרד (׳שוורצבורד׳): רפורטז'ה סינתטית בשלוש מערכות ושמונה תמונות, 1937 – על שלום שוורצבארד. (יצא שוב בפריז בהוצאת קאמיטעט פאר יידיש און יידישער קולטור, 1980.)‏[21]
  • דעם יידנס אָפּערע (׳האופרה של היהודי׳), 1937 – דרמה היסטורית מחיי האנוסים היהודים בפורטוגל במחצית הראשונה של המאה ה-18, בהתבסס על חיי מחבר הקומדיות הפורטוגזי האנוס אנטוניו ז'וזה דה סילווה.‏[22] (יצא שוב ברומא בהוצאת בתו, 1967: "דעם אידנס אפערע: היסטארישע דראמא פון דעם לעבן פון אנטאניו דז'אזי דא סילווא".)

שירה

מבחר כתביו

  • געקליבענע שריפטן (עורך: דוד ספארד), ורשה: יידיש בוך, 1951. (195 ע')

קיבוץ כתביו

  • געזאמעלטע שריפטן‫ ("כל כתבי", 4 כרכים), תל אביב: פארלאג י.ל. פרץ, 1967–תשל"ב-1972:
    • כרך 1: "דער דוכוס"; "דעם יידנס אפערע"; "באלאדן און גראטעסקן". (318 ע')
    • כרך 2: "אראבעסקן", "פראמעטעאוס", "הורדוס". תש"ל. (344 ע') (בהוצאת המנורה)
    • כרך 3: "שטארקע און שוואכע" (חלק א). תשל"ב. (293 ע')
    • כרך 4: "שטארקע און שוואכע" (חלק ב). תשל"ג-1972. (378 ע')‬‪

יצירותיו בתרגום לעברית

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%AA%D7%A8_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%94

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1994 – ברוך אזניה, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1905)

ברוך אזניה

ברוך אזניה
Baruch Azania.jpg
תאריך לידה 19 בספטמבר 1905
תאריך פטירה 6 ביולי 1994
כנסות 16
סיעה מפא"י, המערך הראשון, המערך השני מפלגת העבודה הישראלית
תפקידים בולטים יו"ר ועדת הכנסת

ברוך אזניה (אייזנשטדט) (19 בספטמבר 1905 פינסק6 ביולי 1994 ישראל) היה עסקן ציבורי וחבר כנסת.

נולד בפינסק שהייתה אז תחת שלטון רוסיה, למד משפטים בקניגסברג בירת פרוסיה המזרחית ולאחר סיום לימודיו עבד כעורך דין בדנציג. במקביל, החל את פעילותו הציונית בתנועת הבונים וב-1929 מונה כמזכיר הוועד המרכזי של פועלי ציון, הציוניםסוציאליסטים בגרמניה.

אזניה עלה לישראל ב-1933 והצטרף ל"קיבוץ ג" (גבעת חיים), שם עבד כמורה. היה מפעילי הקיבוץ המאוחד ואחרי הפילוג ב-1952 השתייך לפלג שהקים את גבעת חיים (איחוד) והפך להיות פעיל באיחוד הקבוצות והקיבוצים.

בשלהי הכנסת הראשונה, אחרי התפטרותם של השל פרומקין ואבא חושי מהכנסת, היה אזניה הבא בתור ברשימת מפא"י והושבע כח"כ בשלהי כהונת הכנסת הראשונה. מאז כיהן עד תום כהונת הכנסת השישיתחבר הכנסת ברוך אזניה לימד בבית הספר התיכון ע"ש רופין הנקרא כעת: "קריית החינוך ע"ש בן-גוריון", במועצה אזורית עמק חפר במגמה הכלכלית-אזרחית, קורסים בתחום הרעיון המדיני והכלכלה. .

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%90%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%94

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1882 – חברי ביל"ו מגיעים לראשונה לארץ ישראל

ביל"ו

תקנות ביל"ו בכתב יד בצרפתית, שחובר בקושטא ב-1882

סמל ביל"ו בבית הכנסת בגדרה

צריף העץ של אנשי ביל"ו, כנראה היחיד שנותר, ברחוב הראשי בגדרה

רחוב על שם הארגון בשכונת קטמון בירושלים

בול שהונפק בשנת 1952 לציון 70 שנה לעליית ביל"ו

תנועת בִּיל"וּ הייתה ארגון צעירים יהודי ציוני אשר הוקם בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" – ראשי תיבות מספר שמות, י"ד טו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881. מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם.

רקע

תנאי המחיה היו קשים עבור כל נתיני האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19, אך במיוחד עבור האוכלוסייה היהודית, כתוצאה מהפוגרומים של "סופות בנגב" וממדיניות הממשלה הרוסית בחוקי מאי, אשר נועדו "לגרום לשליש מן היהודים להגר, לשליש להיטבל ולשליש למות ברעב". מלבד יהודים עשירים, לרוב האוכלוסייה היהודית לא ניתן להתגורר מחוץ לתחום המושב. בתוך תחום המושב נאסר על היהודים לחיות בערים הגדולות, כגון קייב, כמו גם בכפרים אשר הכילו פחות מ-500 תושבים.

ממשלת הצאר גייסה את התושבים היהודים לצבא הרוסי במספר רב יותר משאר האוכלוסייה. החיילים היהודים סבלו מאפליה – הם נאלצו לעזוב את תחום המושב על מנת לשרת ביחידות הצבאיות שאליהן גויסו, אך כאשר היחידות קיבלו חופשה, אולצו החיילים היהודים לחזור לתחום המושב, גם כאשר שירתו באזור המזרח הרחוק הרוסי. חוקים נוספים התירו את גירושן של משפחות יהודיות שלא היה בהן מפרנס. במהלך מלחמת רוסיה-יפן, שופטים רבים באוקראינה ניצלו את העובדה כי הגברים היהודים הוצבו בחזית על מנת לגרש את בני משפחותיהם.

מצבה של האוכלוסייה היהודית ברוסיה החמיר בשנת 1881 לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני, אשר בעקבותיה התירה האוטוקרטיה הרוסית לאיכריה הנזעמים – ואף עודדה אותם – להוציא את תיסכוליהם על שכניהם היהודים. בחודש מאי 1882 הוציא לפועל הצאר אלכסנדר השלישי את "חוקי מאי"; חוקי מאי אסרו על היהודים להתגורר בערי האימפריה הרוסית שהכילו פחות מ-10,000 תושבים, והסדירו את המכסות האנטי-יהודיות במוסדות האימפריה, אשר השאירו אלפי יהודים ללא מקצוע ומחוץ לאוניברסיטאות. כתוצאה ישירה מחוקי התושבות החדשים גורשו מאות אלפי יהודים מן הערים והכפרים שבהם גרו משפחותיהם במשך דורות. תחילת המאה ה-20 הייתה נקודת השיא בדיכוי האוכלוסייה היהודית ברוסיה.

היהודים הגיבו ללחצים שהופעלו עליהם בדרכים שונות: היו שראו את עתידם ברוסיה והצטרפו למפלגות הסוציאליסטיות, בעוד שאחרים האמינו כי עתידם שוכן מחוץ לתחומי רוסיה ובעקבות כך היגרו למערב. יהודים אחרים כמעט ולא התייחסו לשינויים שהתרחשו בעולם, והמשיכו לחיות אורח חיים דתי בשטחי האימפריה הרוסית. יהודים אחרים בחרו בכיוון ההפוך והחליטו להתבולל באוכלוסייה הרוסית. בנוסף, בין האפשרויות האידאולוגיות אשר עמדו בפני היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 הייתה התנועה הציונית – התנועה שביקשה ליצור בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בטרם החלו הרדיפות הגדולות של היהודים, נהגו יהודים לעלות לארץ ישראל בדרך כלל בשלב מאוחר בחייהם על מנת למות בה. גם מהגרים צעירים יותר היו אנשים דתיים, ללא שאיפות פוליטיות, אשר התקיימו בעיקר בעזרת תרומות של יהודים מחו"ל.‏‏

אף על פי שניתן למצוא מקורות לתנועת הציונות הנובעת משאיפת בניין פוליטי לאומי בזמנים קדומים במהלך ההיסטוריה היהודית, בעליית תלמידי הגר"א ועליית תלמידי רבי יהודה אלקלעי, האידאולוגיה עצמה התגבשה ככוח משמעותי בחיים היהודיים רק במהלך שנות השמונים של המאה ה-19. באותו עשור היגרו כ-15,000 יהודים, רובם מאזור דרום רוסיה, לארץ ישראל בכוונה לחיות בה – בניגוד לאלה שעלו כדי למות ולהיקבר בה – וחלק אף היגרו על מנת לעבוד בה בחקלאות, בניגוד לאלו שעלו במטרה ללמוד. גל העלייה הזה, במהלך שנות השמונים של המאה ה-19, נקרא "העלייה הראשונה".

הציונות נתפשת לרוב כסוג של לאומיות, אך לציונות היו באותה עת גם היבטים כלכליים ותרבותיים. הרעיון הכלכלי העיקרי שעמד בבסיס התנועה הציונית היה כי על היהודים לנטוש את המקצועות שאפיינו אותם, כגון פונדקאות, משכונאות ומסחר-זעיר, לטובת שיבה אל האדמה ועיבודהּ.

התנועה

גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה ובעלי נטייה סוציאליסטית, אך רק מיעוטם עתיד היה להגיע לארץ. מרכז התנועה היה בתחילה בחרקוב, ולאחר מכן באודסה. בראשם עמד ישראל בלקינד.

קבוצות ביל"ויות נוספות נוסדו גם בערים פטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודסה, ניקולייב ועוד. לקבוצת הביל"וים היה אופי חלוצי עם שאיפה לעלות לארץ ישראל ולסוריה ולחיות חיי שיתוף.

בה' בתמוז ה'תרמ"ב עזבו הביל"ויים הראשונים את רוסיה ויצאו לקושטא. שם הקימו משרד ביל"ויי, ושני חברים, משה מינץ ויהודה סנדמירסקי נשארו שם לנהל משא ומתן בסיוע לורנס אוליפנט האנגלי ועות'מאן פאשה גיבור פלבן, בדבר יסוד מושבת ביל"ו בארץ-ישראל על אדמת הממשלה העות'מאנית; מאמצים אלה נכשלו. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס.

אנשי ביל"ו החליטו לעלות לארץ ישראל, על אף שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם. בי"ב בתמוז יצאו ארבעה עשר חברים ובראשם ישראל בלקינד באונייה "צרס" לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אישה אחת: דבורה סירוט. ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בנמל יפו. משהגיעו לארץ ישראל, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה פנו לבית הספר "מקווה ישראל", שבו נתקבלו לעבודה כפועלים במחיר של חמישה גרוש ליום. הם שכרו דירה בבית אנטון איוב, בפרדסים שבין יפו למקווה ישראל. למעשה הם היו קבוצת הפועלים היהודית הראשונה בארץ, והם חיו חיי קומונה עם עזרה הדדית ותקנון משותף. הדירה ששכרו כללה שני חדרים, האחד עבור כל הגברים (13 במספר) והשני עבור דבורה סירוט. קליטתם במקום הייתה קשה, ובתחילה הם נעזרו על ידי קרל נטר שתמך בהם. במשך הזמן עלה מספרם ל-25. עם מותו של קרל נטר נותרו ללא משענת. התנאים הקשים והשכר הדל תרמו לסכסוכים ולחילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן. בלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה.

בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשון לציון, על אף התנגדות של חלק מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. הם עברו לגור במושבה זו בחודש שבט ה'תרמ"ג, והתקבלו שם בעקבות מכתב שכתב קרל נטר לברון. הם התקבלו לעבודה בשכר של פרנק ליום, בהשגחת הגנן הצרפתי דיגור, שמונה לסייע לתושבי ראשון לציון על ידי מנהל מקווה ישראל. מצבם הכלכלי היה קשה בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו בשלב זה ריקם.

עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים, וחלק מהם התפזרו בתפוצות השונות כולל ארצות הברית. באותה שנה יסדו כמה מחברי ביל"ו את המושבה גדרה, כישוב שיתופי.

המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו.

חלק מהבילויים הלכו לנחלת שבעה שבירושלים ויסדו בה קבוצה בשם "שהו" – שיבת החרש והמסגר – בראשות יחיאל מיכל פינס. קבוצה זו התפזרה אחרי כשנתיים. חלק מחבריה שבו לגולה, וחלק לראשון לציון.

חלק מהבילויים נשארו בראשון לציון לפי עצת מנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, אשר הבטיח להם בשם הברון מפריז שיקבלו אחוזות קרקע כשאר האיכרים. שמות הבילויים אשר נשארו שם (לפי ספרו של מנשה מאירוביץ) היו: אבגוסטובסקי, ישראל בלקינד, פאני בלקינד, שמשון בלקינד, יואל דרובין, אלכסנדר הרכבי, חיים חיסין, פאני חיסין-פריזר, דוד יודילביץ, מנשה מאירוביץ, חסיה צלליכין בינינסון, יהודה אידל צלליכין, ד"ר מנחם (מרק) שטיין.

קבוצה אחרת, לאחר שגורשה ממקווה ישראל, הקימה את המושבה גדרה, תוך שחבריה נעזרים ביחיאל מיכל פינס אשר רכש עבורם באמצעות "חובבי ציון" חלקת אדמה בת 3,300 דונם. הביל"ויים אשר הקימו את גדרה היו צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן, בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב. בסופו של דבר ישראל בלקינד הצטרף גם הוא לקבוצה.

תנועת ביל"ו הונצחה במושב שנקרא על שמה: כפר ביל"ו, אשר הוקם במבצע התיישבות האלף באזור רחובות, בשמו של צומת ביל"ו הסמוך למושב, דרומית לרחובות ובשכונת הבילויים בדרום רמת גן.

היחיד מבין הביל"ויים שזכה לראות את הכרזת המדינה היה מנשה מאירוביץ (18601949) שעל שמו הוקמה חטיבת הביניים "אחרון הביל"ויים".

יש הרואים בעליית אנשי ביל"ו את "העלייה הראשונה" בהגדירם "עליה" כמגמה לשיבה אל קרקע המולדת כדי להאחז בה וליישב אותה. אחרים רואים בעליה זו כישלון קשה והם מונים כסיבות הכישלון: החילוניות המובלטת של הקבוצה, תנאי חיים קשים מאוד, ההתנגדות השמרנית ולעתים החשוכה של היישוב הישן לאנשי ביל"ו, בירוקרטיה אכזרית ששלטה אז ביישוב הקיים בארץ ישראל, חוסר עזרה מיהודי הגולה וחילוקי דעות קשים בתוך הקבוצה עצמה.

המנון הבילויים

חושו אחים חושו

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ הוא שיר מאת יחיאל מיכל פינס, אשר חובר בירושלים בשנים 1882-‏1883, בראשית תקופת העלייה הראשונה. מילות השיר היו עיבוד ותירגום לעברית של שיר צבאי רוסי ולחן עממי. פינס חיבר את השיר לכבוד קבוצת החלוצים חברי תנועת ביל"ו, שבהם תמך ואותם עודד רעיונית וכלכלית.‏[1]

השיר נעשה אהוד מאוד בתודעה היישובית, ונחשב למייצג אופייני של הרעיון והמעש החלוצי הציוני בארץ ישראל, מאז תקופת העלייה הראשונה. ונהגו לשער אותו בחגיגות ובטקסים חגיגיים ביישוב ולאחר הקמת המדינה. זכה לביצועים רבים במאה ה-20 ובמאה ה-21.

מילות השיר

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,
לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ!

לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה,
לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ
בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
וְשִׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ!

רֵעַי בִּי יְהַתֵּלוּ
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?
שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!

חוּשׁוּ, אַחִים…

אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם…

חוּשׁוּ, אַחִים…

אִמִּי בִּי מַפְצֶרֶת:
אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי,
בִּלְתְּךָ אֲנִי, אוֹיָה, נִשְׁאֶרֶת
אֻמְלָלָה; מִי יִתְמְכֵנִי?

חוּשׁוּ, אַחִים…

אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,
אַל נָא בִי תִּפְצֹרִי!
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל-צָרָה –
אוֹתִי נָא בַל תַּעֲצֹרִי!

חוּשׁוּ, אַחִים…

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
חוּשׁוּ, אַחִים…

ניתוח השיר

השיר עוסק במגוון הפנים של התופעה החלוצית הציונית ובתודעתם של חלוצים וחלוצות, שאותם פינס הפליא להבין ולתאר. הרעיונות והשאלות השונות שעוררה התופעה החלוצית בארצות המוצא של החלוצים, ניתנו בכל בית מהשיר:

  • הבית הראשון, המתפקד גם כפזמון, מתאר את הקריאה אל היהודים בגולה למהר ("חוּשׁוּ") ולעוף ("טוּשׂוּ" = טוסו) לארץ ישראל, ארץ האבות, מרוסיה הצארית בנוגע לביל"ויים, והיחלצותם לחולל תמורה בגורלו של עם ישראל, שעתידו נראה מעורר דאגה;
  • הבית השני, על מצבה המדיני, הכלכלי והיישובי של הארץ תחת שלטון עות'מאני, אשר צפן קשיים רבים לחלוצים;
  • הבית השלישי, על אי התמיכה ואף הלגלוג שבו נתקלו הביל"ויים במקומותיהם, מקרוביהם וידידיהם, באשר לרעיונותיהם ותוכניתם בארץ, והצעתם לביל"ויים להגר לארצות העולם החדש, כגון אמריקה, כמו רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה באותן שנים;
  • הבית הרביעי, תשובתם למלעיגים, כי זיכרונם בגד בהם באשר לארץ ישראל שהיא מו כאֵם, והשהות בארצות הגויים כרוכה בפרעות שעלולות לפרוץ, כפי שקרה בסופות בנגב ברוסיה בשנת 1881;
  • הבית החמישי, הפצרותיהם של ההורים מבניהם ובנותיהם החלוצים, שלא יעזבו לארץ הרחוקה ולא ינטשו אותם לבדם לעת זיקנה, בו מעמת למעשה פינס, בין ערך האמהות הביולוגית והמשפחה לבין ערך השליחות לאומיות ש"אִמהותה" של הארץ מייצגת;
  • הבית השישי, תשובתם של הבנים והבנות, להניח להם לעלות לארץ מבלי דאגה;
  • הבית השביעי, שבו מסר פינס מעין תמצית של הרעיון הציוני, אשר מוּנע, לשיטתו, מהתשוקה הלאומית הקדומה לבוא ולהתיישב בארץ ישראל ובירושלים; מילותיו: "כנפי יונה", שעליה כביכול דואים וטסים החלוצים בדרכם לארץ, מבטאות את רצונם העז ותודעתם ההופכות את הדרך, שהייתה במציאות קשה ומרובת עיכובים ותלאות ביבשה ובים, לתעופה קלה ומהירה.

 http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%95_%D7%90%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%95

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

חיים אברהם (נולד ב-1949, נפטר ב-6 ביולי 2014)

חיים אברהם

אין תמונה חופשית

חיים אברהם (נולד ב-1949, נפטר ב-6 ביולי 2014) היה סופר ילדים ומשורר ישראלי. הוא אביו של החייל החטוף בני אברהם.

אברהם גדל במושב יגל שליד לוד, ובפרדס כץ. הוא שירת בחיל האוויר בתפקידי פיקוד והדרכה.

אברהם כתב את סדרת הספרים "עלילות יופ יופ" בהוצאת דני ספרים, וכן את ספרי השירה "אבא יצאנו מלבנון" בהוצאת גוונים ואת הספר "השיבה הביתה" בהוצאה עצמית.

היה חבר במפלגת העבודה ואף חבר מטעמה בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.‏[1]

בנו של חיים, בני אברהם, נחטף בשנת 2000, כחלק מאירוע חטיפת חיילי צה"ל בהר דב, ב- 7 באוקטובר 2000. במהלך האירוע הרג ארגון החזבאללה שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, בעת שערכו סיור לאורך גדר המערכת באזור הר דב, וחטף את גופותיהם‏[1]. באוקטובר 2001 הודיע צה"ל כי החיילים נהרגו במהלך אירוע החטיפה. גופות החיילים הוחזרו בעסקת חילופי שבויים ב-29 בינואר 2004.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

04/07/1976 – יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל במבצע אנטבה (נולד ב-1946)

יונתן נתניהו

יונתן נתניהו
Yonin.jpg

נולד 13 במרץ 1946 י"א באדר ב' ה'תש"ו
ניו יורק, ארצות הברית
עלה לישראל 1948
נהרג 4 ביולי 1976
ו' בתמוז ה'תשל"ו,
אנטבה, אוגנדה
כינוי יוני
השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות פעולת סמוע
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מבצע ארגז
מבצע אביב נעורים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע יונתן
עיטורים עיטור המופת  עיטור המופת
הנצחה מבצע צבאי, מחנה, רחובות, גנים ביישובים רבים ובתי ספר על שמו

סא"ל יונתן "יוני" נתניהו (13 במרץ 19464 ביולי 1976) שירת בצנחנים, מפקד סיירת מטכ"ל ובעל עיטור המופת. נתניהו נהרג במהלך מבצע אנטבה לשחרור בני ערובה ממטוס אייר פראנס שנחטף לאנטבה שבאוגנדה. בעקבות מותו הוענק למבצע השם "מבצע יונתן".

ביוגרפיה

נתניהו נולד בשנת 1946 בניו יורק, שם שהו הוריו במסגרת פעילות למען הקמת מדינת ישראל. הוא בנם הבכור של צילה ופרופ' בנציון נתניהו, ואחיהם של הרופא והסופר עדו ושל בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל הנוכחי. שמו ניתן לו מחיבור שמם של ג'ון פטרסון מפקד הגדודים העבריים שהיה מיודד עם הוריו של נתניהו ושל סבו נתן מיליקובסקי.‏[1] כאשר היה יונתן בן שנתיים, חזרו הוריו לישראל, והמשפחה התגוררה בירושלים. יונתן למד בבית הספר "בדרום", ובהמשך בגימנסיה העברית רחביה. המשפחה יצאה מישראל לסרוגין לצורך מחקריו האקדמיים של האב.

באוגוסט 1964 התגייס נתניהו לצה"ל והתנדב לצנחנים[2], שם שובץ בגדוד 890[3]. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם והשתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה, וכן עבר קורס מ"כים חי"ר[4]. לאחר שסיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר, מונה למפקד מחלקה בצנחנים‏[5], עליה פיקד בעת "פעולת סמוע". עוד לפני שחרורו נרשם נתניהו ללימודי פיזיקה באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית והתקבל. הוא השתחרר בינואר 1967 והמתין לתחילת שנת הלימודים בסתיו. עוד לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה הוא גויס לשירות מילואים. במלחמת ששת הימים נלחם במסגרת חטיבה 80, חטיבת צנחנים במילואים, בקרב אום-כתף שבסיני. לאחר קרב זה הועבר הגדוד לרמת הגולן לצורך תגבור הכוחות הלוחמים. נתניהו נפצע בקרב בשעה שניסה לעזור לחייל פצוע ונותר מוגבל בתנועה במרפקו.

מספר חודשים לאחר המלחמה, נישא נתניהו לחברתו תותי, והזוג טס ללימודים בהרווארד, אך השניים שבו כעבור כשנה בשל מלחמת ההתשה. נתניהו החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך לאחר חצי שנה חזר לשירות צבאי פעיל כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל, לאחר שאחיו הצעיר בנימין, שהיה קצין בסיירת באותה התקופה, המליץ עליו בפני מפקד היחידה דאז, עוזי יאירי[6]. נתניהו הועבר בהמשך לשרת כמפקד פלוגה בסיירת חרוב[7], חזר ליחידה כמ"פ, ובקיץ 1972 מונה לתפקיד סגן מפקד סיירת מטכ"ל. הוא פיקד על "מבצע ארגז", בו חטפה הסיירת מספר קצינים בכירים בצבא הסורי בשעה שסיירו בסביבות הכפר עייתא א-שעב בלבנון, בתור קלף מיקוח לטייסים הישראלים השבויים. באותה שנה התגייס גם האח הצעיר עדו לצה"ל ונכנס לשרת בסיירת. במשך שנתיים שירתו בסיירת כל שלושת האחים.

בשנת 1973 השתתף נתניהו ב"מבצע אביב נעורים", בו סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וכוחות צנחנים תקפו, בסיוע המוסד, את מפקדות אש"ף והפת"ח בביירות. בקיץ של 1973 יצא נתניהו, שאז כבר היה גרוש, לחופשת קיץ ללימודים בהרווארד. בעת ההיא נפגש עם אחיו בנימין, ששהה בקרבת בוסטון לצורך לימודיו ב-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), ועם הוריו, שהתגוררו בניו יורק. האב עבד אז כראש המחלקה ללימודים שמיים באוניברסיטת קורנל.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בה פיקד נתניהו על כוח של סיירת מטכ"ל ברמת הגולן, אשר סיכל ניסיונות של הקומנדו הסורי להנחית כוחות באזור‏[8]. במהלך הקרב בין הכוח בפיקודו לבין הקומנדו הסורי, נהרגו כ-41 לוחמים סורים, בעוד שלכוח הסיירת היו שבעה פצועים ושני הרוגים‏[9]. כמו כן חילץ כוח הסיירת בפיקוד נתניהו, במהלך הקרבות, את סא"ל (לעתיד אלוף) יוסי בן-חנן הפצוע מתל א-שמס[10], ועל כך קיבל את עיטור המופת[11]. נתניהו הוביל גם את ניווט כוח הארטילריה בפשיטה מעבר לקווי הכוחות לצורך ירי על פרברי דמשק. נתניהו פיקד על כוח הסיירת גם ב"מבצע קינוח" לכיבוש החרמון[12].

לאחר המלחמה התנדב נתניהו לשרת כמפקד בחיל השריון כדי לסייע לשקם את החיל, שספג אבדות קשות במהלך המלחמה. הוא סיים בהצטיינות קורס הסבה לשריון והתמנה למפקד גדוד שריון 71 בחטיבה 188. היה זה שריד של גדוד שנשחק בימי מלחמת יום הכיפורים, ונתניהו שיקם אותו. באותה עת, באפריל 1974 השתתף בחדירה עמוקה לסוריה יחד עם כוח צנחנים בפיקוד דורון אלמוג[13]. בשנת 1975 עזב נתניהו את חיל השריון וחזר לסיירת מטכ"ל. ביוני אותה השנה הועלה לדרגת סגן-אלוף ומונה למפקד הסיירת.

מבצע יונתן

קברו של יונתן נתניהו בהר הרצל בירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע יונתן

ב-3 ביולי 1976 פיקד נתניהו על צוות הפריצה שנועד לחסל את המחבלים שחטפו את מטוס אייר פראנס לאנטבה שבאוגנדה. נתניהו נפצע בחזהו במהלך הפשיטה. הנסיונות להצילו עלו בתוהו והוא נפטר עוד בטרם יצא המטוס עם החטופים ארצה. לאחר שמבצע החילוץ הסתיים בהצלחה, הוחלט לקרוא אותו על שמו של נתניהו, ושמו הרשמי הפך ל"מבצע יונתן". נתניהו נקבר בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, צמוד לקברו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.

חייו האישיים

לאחר שירותו הצבאי הראשון התחתן עם חברתו "תותי" (תרזה), כיום תרזה גודמן, באמפיתיאטרון שבהר הצופים. לאחר זמן נולדה להם בת אך היא מתה לאחר כמה ימים. לאחר ארבע וחצי שנות נישואים התגרשו השניים.

בחודשיו האחרונים היה חברה לחיים של ברוריה שקד – אקון, זמן מה לפני מותו כתב לה את מכתבו האחרון.

הנצחתו

גן לזכרו בבאר שבע

על-שמו של יונתן נתניהו כונו בישראל שכונות, רחובות, בתי ספר ושבט צופים במבשרת ציון. בנוסף נקראו על שמו מחנה של גדוד 71, רחוב בניו יורק וגינת הפרחים הנמצאת בכניסה לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד לפני חזרתו לשירות הצבאי.

אחיו בנימין ועדו כינסו את המכתבים ששלח יוני לידידיו ולבני משפחתו בספר "מכתבי יוני".

אילן יוחסין

 
 
 
 
 
 
נתן מיליקובסקי
(רב, מחנך ופעיל ציוני)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בנציון נתניהו
(פרופסור להיסטוריה ופעיל ציוני)
 
אלישע נתניהו
(פרופסור למתמטיקה)
 
שושנה נתניהו (לבית שנברג)
(שופטת בבית המשפט העליון)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יונתן נתניהו
(מפקד סיירת מטכ"ל)
 
בנימין נתניהו
(ראש ממשלת ישראל)
 
עִדו נתניהו
(רופא וסופר)
 
נתן נתניהו
(פרופסור למדעי המחשב)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%A0%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%95

 

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

1976 /04/07- מבצע יונתן: חיילי צה"ל משחררים את חטופי מטוס אייר פראנס מנמל התעופה של אנטבה

מבצע יונתן

מבצע יונתן או מבצע אנטבה (כינויו הצבאי של המבצע היה כדור הרעם) היה פעולה צבאית שביצע צבא ההגנה לישראל באוגנדה ב-4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פרנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, המבצע הוכתר בהצלחה וכמעט כל החטופים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרג מפקד סיירת מטכ"ל, יונתן נתניהו, ובעקבות זאת נקרא המבצע על שמו.

חטיפת המטוס

אנטבה בדרום אוגנדה שוכנת לחופי אגם ויקטוריה. בתוכניות המוקדמות עלה הרעיון להגיע לאנטבה דרך האגם.

ב-27 ביוני 1976 (כ"ט בסיון ה'תשל"ו) נחטף מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, בטיסה 139 מנתב"ג לפריז, לאחר שערך חניית ביניים באתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

החוטפים היו שני גרמנים, חברי "תאי המהפכה", ושני מחבלים פלסטינים, חברי החזית העממית לשחרור פלסטין:

  • וילפריד בזהגרמני, מפקד חוליית חוטפי המטוס. בעל עבר עשיר בפעילות בארגוני השמאל הקיצוני בגרמניה המערבית וברשת הטרוריסט קרלוס באירופה. הצטרף לארגון של ודיע חדאד והתנדב לביצוע הפעולה.
  • בריגיטה קוהלמן – גרמנייה, ידידה של בזה. מתנדבת וחברה בארגונו של חדאד. בעלת עבר עשיר כאנרכיסטית וחברה פעילה בחוליית חוטפי המטוס.
  • ג'איל אל-ערג'ה – ממוצא ערבי, מפקד הפעילות הפוליטית של החזית באמריקה הלטינית. שולב מדי פעם במבצעים ובפיגועים של ארגונו של חדאד.
  • עבד אל-לטיף עבד אל-ראזק אל-סמראי – ממוצא עיראקי. בעל עבר עשיר בפעילות מבצעית חבלנית בחו"ל ובמיוחד באירופה, מטעם ארגונו של ודיע חדאד‏[1].

הם הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב, שם המטוס חנה במשך שבע שעות, תודלק והצטרפו אל החוטפים עוד 3 מחבלים פלסטינים. נוסעת בשם פטרישיה היימן, אחות במקצועה, הייתה בדרכה ללווית אמה בלונדון והתחזתה לאישה הרה העוברת הפלה כדי להשתחרר מהמטוס החטוף. פטרישיה, בעלת אזרחות ישראלית ואזרחות בריטית, עשתה שימוש בדרכון הבריטי שלה וכך יצאה מהמטוס החטוף בעצירת התדלוק. המחבלים הורו לטייס לטוס לאנטבה שבאוגנדה, מרחק של כ-3,800 קילומטרים מישראל. המחבלים השתייכו לפלג של הטרוריסט ודיע חדאד (מפקד הזרוע המבצעית של "החזית העממית לשחרור פלסטין").

ביום השלישי לחטיפה, 29 ביוני, ריכזו החוטפים את הישראלים והיהודים שבין הנוסעים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה ושיחררו את יתר הנוסעים. חטופים יהודים רבים מספרים על תחושות אי הנוחות עקב הסיטואציה בה הופרדו מהשאר לקולן של פקודות בגרמנית. קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים, מתוך אחריותו לשלומם. יחד איתו נשאר כל צוות המטוס. בעקבות מעשהו זה קיבל הקברניט אות הוקרה מראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

את המגעים בשם ממשלת ישראל מול ממשלת צרפת ניהלו שגריר ישראל בצרפת בזמן הפעולה, מרדכי גזית, והיועץ הביטחוני סמי דוגן.

דרישות החוטפים

מדינת ישראל ניהלה מגעים עם שליט אוגנדה אידי אמין, ששיתף פעולה עם החוטפים.

החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. בנוסף לכך הם דרשו כופר כספי תמורת בני הערובה.

הם קבעו כאולטימטום שאם לא יענו דרישותיהם עד יום חמישי, 1 ביולי, יוצאו כל בני הערובה להורג. תוך כדי משא ומתן הסכימו המחבלים להאריך את משך האולטימטום עד 4 ביולי.

מבצע ההצלה

תכנון המבצע

במקביל למשא ומתן לשחרור החטופים, ולמרות התנגדות הרמטכ"ל, בדרגים הנמוכים יותר התכוננו והוצעו תוכניות שונות של תקיפה. צה"ל תכנן מבצע חילוץ על סמך נתוני המודיעין על שדה התעופה באנטבה. בראש המתכננים היו תא"ל דן שומרון אל"ם אהוד ברק ואל"ם שי תמרי[2]. אנשי המוסד, ובהם שלמה גל, השתתפו בצוות בדיקת ההתכנות לקראת מבצע אפשרי; הם הפיקו צילום אוויר של נמל התעופה באוגנדה, ומידע על סימון המסלולים שהיה חיוני לצוותי מטוסי התובלה.‏‏‏[3]‏‏‏[4] יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל והכח התוקף, היה דמות מרכזית בדחיפה למפקדיו, ואף לדרג המדיני, להציג תוכנית הקוראת לפעולה, וכן היה מרכזי בפיתוח ותכנון פרטי התוכנית לגבי שלב התקיפה והחילוץ הקרקעיים‏[5].

ראש הממשלה יצחק רבין לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. שר הביטחון שמעון פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה בה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ. גם בצה"ל היו חלוקות הדעות – הרמטכ"ל מוטה גור התנגד בתחילה נמרצות לכל תוכנית פעולה צבאית, שבה תמכו אלופים כבני פלד ויקותיאל אדם. למעשה, רבין אישר את היציאה לדרך, ברגע שהתקבל האישור של אהוד ברק לגבי נחיתת התדלוק בקניה, עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית. ראש הממשלה אף התקשר לרב עובדיה יוסף איתו היה ביחסים חמים על מנת לקבל אסמכתא הלכתית לביצוע המבצע בשבת. הרב השיב לאלתר שמאחר שמדובר בפיקוח נפש הרי שהדבר מותר ואף ברכו בחום שהמבצע יסתיים בהצלחה[6]. ב-3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי C-130 הרקולס ("קרנף") של חיל האוויר משארם א-שייח' וטסו לאנטבה. רק כשכבר היו מעל אגם ויקטוריה באתיופיה התקבל אישור הממשלה למבצע. באופן רשמי דובר על כך שאם הממשלה לא תאשר, המטוסים יחזרו על עקבותיהם.

עיקרי התוכנית היו הטסת שלושה מטוסי הרקולס משארם א שייך בסיני ליעד באוגנדה, תוך חמיקה ממכ"ם אויב, כשחלק מהטיסה מעל ים סוף בנסיון לחקות טיסות אזרחיות, להנחית את הכוח התוקף בעקבות מטוס תובלה בריטי, שאמור לנחות במוצ"ש בשעה 23:20, לגשת לטרמינל במכונית מרצדס דמוית זו של מנהיג אוגנדה אידי אמין דאדא (שיצא לכנס באיי מאוריציוס ומשם ניהל את המשא והמתן מול ישראל), להשתלט ולהרוג את המחבלים (בתוך שתי דקות מרגע תקיפת האולם בו שוהים החטופים) תוך התעלמות ככל האפשר מהחיילים האוגנדים, שיתוק חיל האוויר האוגנדי על ידי פיצוץ מטוסי הקרב שלהם בכוח מהמטוס השני, ולבסוף הנחתת המטוס השלישי והברחת הנוסעים אליו. בחזרה, תוכננה עצירת תדלוק קצרה בניירובי שבקניה. את האישור לנחיתה בקניה השיג אהוד ברק. נחיתת המטוסים הנוספים אופשרה תחילה על ידי הפלת מקלות סטיקלייט מהמטוס הראשון, וכן צוות ייעודי שהדליק פנסים לאורך המסלול וסימן למטוסים הנוספים.

הכוחות המשתתפים

כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני[7] השתתפו במבצע. מפקד המבצע בשטח היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל דן שומרון, סגנו היה מפקד חטיבת הצנחנים, אל"ם מתן וילנאי. על כוח גולני פיקד אל"ם אורי שגיא, מפקד החטיבה. כמו כן השתתף מפקד טייסת 131 ("הציפור הצהובה"), סא"ל יהושע שני. מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יונתן נתניהו, וסגנו רס"ן מוקי בצר עמדו בראש כוח הפריצה לטרמינל הישן. על ניהול המבצע מחדר פיקוד במטוס בואינג 707 הופקד אלוף יקותיאל אדם, ראש אג"ם ואיתו במטוס היה גם אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר הישראלי. מפקדי כוחות נוספים היו רס"ן שאול מופז, מפקד כוח אבטחה נייד‏[8], סרן אפי איתם, מפקד סיירת גולני שהיה אמון על אבטחת בני הערובה בדרכם למטוסי הפינוי לאחר ששוחררו, רב-סרן דורון אלמוג‏[9], מפקד סיירת צנחנים, סרן נלי פקר, שפיקד על פלוגת העורב של חטיבת הצנחנים[10], סא"ל ד"ר ערן דולב, ראש הצוות הרפואי, רס"ן ד"ר אפרים סנה ראש הצוות הרפואי של החפ"ק הקדמי, מפקד גדוד 890 של צנחנים, סא"ל נחמיה תמרי, היה ראש כוח השתלטות על בית הנתיבות החדש, מפקד גדוד 202 של הצנחנים, סא"ל שמואל ארד, פיקד על כוח שתפקידו לכבוש את בית הנתיבות החדש וסא"ל אמנון הליבני, אחד מטייסי מטוסי ההרקולס, שהה תקופת מה באוגנדה והכיר את השדה הישן בו שהו החטופים. בכוח מחטיבת גולני היו גבי אופיר[11], רס"ן גבי אשכנזי[12] (אז מפקד פלוגה בסיירת גולני), רס"ן שלום בן-משה וכן ד"ר גיורא מרטינוביץ'. בין מפקדי הפלוגות בצנחנים היו גיורא איילנד[13] אריה נייגר וישי בר[14]. מפקד החפ"ק של מפקד סיירת מטכ"ל היה סרן אליק רון שהיה איש מילואים ביחידה. כן השתתפו לוחמי הסיירת ומפקדיה אודי שלוי[15], פנחס בוכריס, עמוס בן-אברהם, דני ארדיטי, תמיר פרדו[16] ויפתח רייכר-עתיר[17].

מבצע החילוץ

למרות תנאי הטיסה הקשים עמדו טייסי חיל האוויר במשימה. המטוסים הגיעו בזמן שנקבע, ואף הנחיתו את המטוסים בצורה נוחה, למרות שאורות הנחיתה בשדה התעופה כובו בעיצומה של הנחיתה. המטוס הראשון נחת כשהוא נעזר באורות הנחיתה של מטוס תובלה בריטי שטס לפניו. לוחמי סיירת הצנחנים, תחת פיקודו של דורון אברוצקי (אלמוג)[18], הייתה לכוח הראשון שפעל באנטבה, ולוחמיה, שקפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, איבטחו את נחיתת שלושת המטוסים האחרים, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה החשוך כדי לעשותו מואר בעבור המטוסים הנוחתים והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון בעוד שלושת המטוסים הנוספים נוחתים‏[19]. מהמטוסים התקדמו הכוחות אל הטרמינל במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שהיה העתק מדויק של רכבו של אידי אמין. על פי התכנון, היה על הכוח לנסוע עד למקום החטופים ולא להשתהות כלל, גם אם הם בסכנה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה‏[20]. אולם בדרך לטרמינל נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדיים, ובמקום להתעלם מהם ולהמשיך בנסיעה, כפי שתוכנן, פקד יוני נתניהו לירות בהם. נתניהו ומפקד נוסף ירו בחיילים באקדחי ברטה המצוידים במשתיקי קול‏[21]. זאת ככל הנראה עקב חשש של מפקד כוח ההשתלטות, נתניהו, כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. אחד החיילים האוגנדים התאושש מעט ואז נורה בקלצ'ניקוב ומא"ג. קולות הירי משכו את תשומת לבם של כוחות הביטחון האוגנדיים לפעולה. שיירת הרכבים של הכוח, ובה המרצדס ושני הג'יפים מסוג לנדרובר, האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מבית הנתיבות הישן. מוקי בצר המשיך עם חייליו רגלית למקום החטופים, ויונתן נתניהו התקדם לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר השיב אש לעבר מספר חיילים אוגנדים תוך כדי ריצה, וכתוצאה מכך נאלץ להאט מקצב ריצתו ולהחליף מחסנית. נתניהו שחשש כי הכוח לא יגיע מהר דיו ליעד שינה את תנועתו ותוך שהוא מאיץ בלוחמיו להתקדם נטל את הובלת ההסתערות. לאחר מספר מטרים בראש הכוח הוא נפגע מירי חייל אוגנדי ממגדל הפיקוח על פי הגרסה הרווחת, או מן הטרמינל עצמו, על פי גרסה אחרת‏[22], ונפצע קשה. סא"ל יונתן נתניהו מת מפצעיו עוד בטרם החל שלב החילוץ של החטופים.

כוח סיירת מטכ"ל הגיע לבניין הטרמינל ופרץ פנימה. אמיר עופר היה ללוחם הראשון שעבר בפתח ובתוך כך הרג את המחבל הראשון‏[23]. לאחריו פרצו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, שהרג עוד מחבל ומחבלת‏[24], ומוקי בצר ועמוס גורן שהרגו את המחבל הרביעי והאחרון באולם‏[25]. החטופה אידה בורוכוביץ נהרגה מאש המחבלים; גם פסקו כהן נפגע מחילופי אש, כאשר החיילים ירו לעבר מחבל שישב בקרבתו; כאשר נכנסו כוחות צה"ל, התרומם ממקומו צעיר בן 19 בשם ז'אן ז'אק מימוני וחיילי צה"ל ירו בו בטעות‏[26]. בצר נטל את הפיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי‏[27].

כוח הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, נע לעבר הטרמינל החדש והשתלט עליו כמעט ללא התנגדות ונפגעים זולת סמ"ר סורין הרשקו, מהפלוגה המסייעת של גדוד 890 של הצנחנים, אשר נפצע קשה מקליע אקדח שנורה על ידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏[28]. כוח הנגמ"שים בפיקוד רס"ן שאול מופז, שמשימתו כאמר הייתה לרתק באש את מגדל הפיקוח, הצליח לבסוף לנטרל את מקורות הירי. כמו כן השמידו לוחמי הסיירת, בפיקוד עומר בר-לב, שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה, על מנת למנוע מרדף אפשרי אחרי מטוסי חיל האוויר‏[29].

אחד ממטוסי ההרקולס נוחת בישראל

בנימין נתניהו משוחח עם סורין הרשקו, אחד מהחיילים שנפצע במבצע אנטבה, 2 ביולי 1986

הנצחה ללוחמים שהשתתפו במבצע אנטבה, מתחת לגשר הנשרים בצומת מעריב בתל אביב

הנוסעים, תחת אבטחה של לוחמי חטיבת גולני בפיקוד אורי שגיא‏[30], הועברו למטוסי ההרקולס שטסו לקניה, תידלקו והמשיכו לישראל. בית חולים שדה צה"לי שנפרס בשדה התעופה בניירובי נותר מחוסר עבודה, לאור מיעוט הפצועים.

אחת החטופות, דורה בלוך בת ה-75 (אמו של העיתונאי דניאל בלוך), שאושפזה בבית חולים מקומי בקמפלה לפני המבצע, נרצחה בהוראתו של אידי אמין (רק לאחר קץ שלטונו של אמין הוחזרה גופתה לישראל).

שם המבצע

השם שניתן למבצע בעת ההכנות אליו היה "מבצע כדור הרעם". לאחר המבצע ניתן לו השם "מבצע יונתן", על-שמו של יונתן נתניהו, ובעיקר נודע המבצע בישראל ובעולם כ"מבצע אנטבה".

אבידות ונפגעים

במהלך המבצע נהרג יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וסמ"ר סורין הרשקו נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבע גפיו. שלושה בני ערובה נהרגו במהלך מבצע החילוץ, ואחת (דורה בלוך) נרצחה לאחריו בבית החולים בקמפלה. 6 בני ערובה נוספים נפצעו. כמו כן, נהרגו כל 7 המחבלים החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים, 11 מטוסי מיג-17 הושמדו על הקרקע.

תגובות למבצע

בעולם המערבי זכתה ישראל להערצה בעקבות הפעולה הנועזת. צרפת הביעה סיפוק על חילוץ בני הערובה; גרמניה כינתה את המבצע "פעולת חירום והגנה עצמית"; שווייץ בירכה את ישראל; בעיקר התפעלו מהמבצע בבריטניה ובארצות הברית, שקראו למבצע זה "משימה בלתי אפשרית"; בארצות הברית ראו סמליות מסוימת בתאריך שחרור החטופים – ארבעה ביולי – יום העצמאות המאתיים שלהם.

הגוש הקומוניסטי והעולם הערבי גינו את הפעולה. מצרים, סוריה, עיראק ותימן, שחלקן יצאו בשעת החטיפה וגינו את החוטפים, גינו כעת את פעולת צה"ל כהפקרת חיי אדם ופגיעה בלוחמי חירות. ברית המועצות האשימה את ישראל בחדירה למדינה חופשית שוחרת שלום ופגיעה בריבונותה. גם האו"ם גינה את ישראל, כאשר מזכירו, קורט ולדהיים, הגדיר את הפעולה "תוקפנות משוועת".

בתרבות

סרטי קולנוע עלילתיים המתארים את מבצע יונתן:

סרטים נוספים הקשורים למבצע:

  • "מיס אנטבה" (2003) – עלילת 'מיס אנטבה' עוקבת במשך ארבעה ימים אחר חבורת ילדים בירושלים של קיץ 1976. את החבורה מנהיגה נועה בת ה-12. חטיפת המטוס לאנטבה באותו קיץ, אשר בתוכו נמצאת אימו של דני, אחד מהחבורה, נותנת להם עניין חדש להתעסק בו. כתגמול לחטיפת המטוס, הם 'חוטפים' נער ערבי שתקן, בנו של מנקה הבניין, ומנסים להחזיק בו, בדרכם הילדותית והאנושית כקלף מיקוח עד שחרורה של האם החטופה.
  • "המלך האחרון של סקוטלנד" – עלילות משטרו של אידי אמין. לקראת סוף הסרט מופיע סיפור חטיפת המטוס ונחיתתו באנטבה. לפי כתובית בסוף הסרט, רק חטופה אחת לא ניצלה (הכוונה לדורה בלוך).

ספרים עלילתיים:

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

2012 – גיטה סרני, ביוגרפית והיסטוריונית בריטית-יהודייה (נולדה ב-1921)

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

שלמה ארצי-חַיָּלִים אַלְמוֹנִים-יאיר שטרן(מייסד ארגון הלח"י)

פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה