צבי ינאי (9 ביוני 1935 – 16 בדצמבר 2013) היה הוגה דעות ואוטודידקט ישראלי, לשעבר מנכ"ל משרד המדע. זוכה פרס ספיר.

ביוגרפיה

ילדות

ינאי נולד בפֶּסקַרָה שבאיטליה בשם סַנְדרוֹ טוֹת. אביו, קלמן טוֹת, היה זמר אופרה נוצרי פרוטסטנטי הונגרי, ואמו יוּצי גַלַמבּוֹש הייתה רקדנית יהודייה ממוצא הונגרי. השניים לא נישאו, והופיעו יחדיו ברחבי איטליה. צבי ינאי היה בן הזקונים שלהם, אחרי שלושת אחיו. מסיבה לא ברורה ננטש רוֹמוֹלוֹ, אחיו הגדול, אצל האומנת ששכר הזוג לתינוק בקטנזארו שבמחוז קלבריה שבדרום מערב איטליה, ועקבותיו אבדו.

הוריו של ינאי לא קיבלו אזרחות איטלקית ובתחילת מלחמת העולם השנייה גורש אביו של ינאי להונגריה, חזר למשפחתו בעיר אורדאה שבטרנסילבניה, וככל הנראה מת ממחלה ב-1942 או 1943. האם נשארה עם שלושת הילדים בעיירה קסטיליון פיורנטינו, סמוך לפירנצה שבטוסקנה, ועבדה כמתורגמנית לצבא הגרמני, ששלט בתקופה זו בחלק זה של איטליה. בתחילת 1944 מתה האם שסבלה מבעיות לב, ואידה בּרוּנֶלוֹ, שהייתה האומנת, התנדבה לטפל בשלושת היתומים.[1] החיילים הגרמנים, שלא ידעו על הרקע היהודי של המשפחה, סיפקו להם מזון והסיעו אותם לאמה של האומנת במונסליצ'ה שליד בולוניה, כאשר החזית התקרבה לקסטיליון פיורנטינו.

לאחר שהבריטים כבשו את מונסליצ'ה, ראש העיר, שידע כי הילדים יהודים, יצר קשר עם חיילי הבריגדה היהודית ששהתה באיטליה. אחיה של האם, פאלי גלמבוש, שהתגורר אז בישראל ושינה את שמו לשאול ינאי, ביקש אז מחיילים בבריגדה לברר מה עלה בגורל אחותו וילדיה. הקשר שנוצר איפשר להעלות את שלושת הילדים לארץ ישראל, וביולי 1945 הם הפליגו מנאפולי לחיפה, על סיפון האניה מטרואה, כאשר צבי ינאי היה בן 10. לאחר שהות קצרה במחנה המעצר בעתלית, נקלטו שלושת הילדים לבית טות בקיבוץ רמת דוד.

קריירה

בשנת 1952, בגיל 17, התגייס ינאי לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם ושירת כמדריך צניחה. לאחר מיזוג יחידה 101, יחידת קומנדו שבפיקוד אריאל שרון, עם גדוד הצנחנים 890 ומינוי שרון כמפקדו, לחם ינאי בפעולות התגמול ובמבצע סיני[2]. בשנת 1955 השתתף באליפות העולם לצניחה חופשית שהתקיימה בברית המועצות. בשנת 1956 השתחרר מהצבא, לאחר שנת קבע. במלחמת יום הכיפורים לחם ינאי כאיש מילואים בחטיבת הצנחנים 317 במבצע קינוח[3].

בשנת 1970 הצטרף לחברת יבמ ישראל, הקים וניהל את מחלקת ההסברה וקשרי החוץ, והיה דובר החברה. במסגרת זו, ייסד את כתב העת שבהוצאת החברה, "מחשבות", שהתמקד בהגות ובמדע. ינאי היה עורך כתב העת עד לסגירתו בשנת 1990. בשנותיו האחרונות של כתב העת התקיימו, בהנחיית ינאי, כנסים שנתיים של "מחשבות בעל פה".

בשנת 1990 הגיש ינאי תוכנית טלוויזיה בתחום הקולנוע בשם "סיפורי בדים", ביחד עם רחל גורדין. כמו כן הנחה בטלוויזיה תוכנית ראיונות עם מדענים בשם "דברים בגו", והגיש תוכניות רדיו על מדע. בשנת 1991 יעץ למועצה הציבורית של בית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. ב-1993 היה יועץ שר הבריאות דאז, אהוד אולמרט, בנושא הרפורמה במערכת הבריאות. בשנת 1993 מונה על ידי שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל משרד המדע וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1997.

ינאי הרצה בפורומים שונים על פילוסופיה, תרבות ומדע ויעץ לחברות הייטק בנושא פילוסופיה ארגונית.

ב-2006 יצא ספרו "שלך, סנדרו". על השאלה למי מוקדש הספר, ענה ינאי[4]:

Cquote2.svg הספר מוקדש לאחי רומולו, שננטש אחרי לידתו מסיבה עלומה ועקבותיו אבדו, להורי שמתו טרם-עת בעצב ובבדידות, לסבתא לואיזה שנספתה במחנה ריכוז לפני שזכתה לראות את נכדיה, לאחיותיי שהגיחו מהכוורת האיטלקית לכיוונים שונים ובכל זאת דומים, ולשתי נשים נדירות: האומנת אידה ברונלו לנטי ונשיאת הצלב האדום בבולוניה, מריה ברטי מרטלי, שעליהן אפשר להחיל את מאמרו של פרימו לוי על ידידו לורנצו: "אנושיותן הייתה ללא רבב". Cquote1.svg

בשנת 2008 הוענק לו פרס ספיר על ספר זה.

ספריו

קישורים חיצוניים

על יצירתו:

מכּתביו:

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה גדוילי האומה | כתיבת תגובה

אריה לוי (אלוף)

אריה לוי (193310 בדצמבר 2013), היה אלוף בצה"ל, ראש אגף האפסנאות.

נולד בהונגריה, עלה לישראל במסגרת עליית הנוער ב-1949. התגייס לצה"ל לחיל התותחנים בשנת 1950. במהלך מבצע קדש (1956) שימש כמפקד סוללה. לאחר-מכן היה מפקד גדוד תותחנים מוצנח וגדוד תומ"תים.

במלחמת ששת הימים (1967), בדרגת אלוף משנה, היה מפקד תותחנים פיקודי של פיקוד צפון. לאחר המלחמה השתלם בארצות הברית, ועם שובו לישראל מונה למפקד בית הספר לתותחנות (ביסל"ת), ולאחר-מכן לראש מחלקת תכנון וארגון במטכ"ל.

בשנת 1971 מונה לקצין תותחנים ראשי, בדרגת תת אלוף[1]. בספטמבר 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים מונה לעוזר ראש אגף המטה הכללי[2]. לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר כיהן לוי כממלא מקום ראש אג"ם‏[3]. באוקטובר 1974 הועלה לדרגת אלוף, ומונה לראש אגף האפסנאות[4] (אג"א, ידוע היום כ-אט"ל), בתקופת כהונתו בוצע ארגון מחדש באגף והוקם חיל התחזוקה. ב-1978 השתחרר משירות הקבע ומונה לראש משלחת משרד הביטחון בארצות הברית ובקנדה[5], תפקיד בו שירת עד 1982.

באוגוסט 1983 מונה למנכ"ל פז חברת הנפט[6], לאחר תקופת חפיפה ארוכה עם המנכ"ל היוצא‏[7].

נפטר ב-10 בדצמבר 2013 לאחר מאבק במחלת הסרטן. היה אב לבן ובת.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%9C%D7%95%D7%99_%28%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A3%29

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

[האלוף במילואים אריה לוי ז"ל (לעמ)] האלוף במיל' אריה לוי הלך לעולמו בגיל 81.

לאחר מאבק במחלת הסרטן, האלוף במיל' אריה לוי, נפטר הבוקר בגיל 81 ממחלת הסרטן. לוי הובא למנוחות אחר הצהריים בבית העלמין בקריית שאול. בנו עודד ספד לו: "הוא היה כמו שתיארו אותו פה, אדם קל, אוהב ודואג לאנשים"

 

אלדר גילרן

האלוף במילואים אריה לוי נפטר הבוקר (ג') לאחר מאבק במחלת הסרטן בגיל 81. לוי נולד בשנת 1933 בהונגריה ועלה עם משפחתו בשנת לישראל. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1950 לחיל התותחנים והשתתף במבצע קדש בתור מפקד סוללה, במלחמת ששת הימים היה תותחנים פיקודי בפיקוד הצפון ובערב מלחמת יום הכיפורים מונה לעוזר ראש אגף המבצעים. בתפקידו האחרון, אליו נכנס בשנת 1974, שימש כראש אגף האפסנאות, כיום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, והוא השתחרר מצה"ל בשנת 1978.

הלוויתו של לוי התקיימה היום בשעה 15:00 בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הוא הובא למנוחות בטקס צבאי מלא ואת ארונו נשאו שישה קצינים בדרגת אלוף. במהלך הטקס ספד לו בנו, עודד לוי, שאמר כי "זה מה שהוא היה, כמו שתיארו אותו פה, בן-אדם קל, אוהב אנשים ודואג לאנשים. הוא היה בן-אדם מיוחד במינו". עוד אמר הבן כי "נוכח העבר שלו וכל תלאות החיים שעבר מגיל הילדות ועד היום – זה סרט".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "ראש המטה הכללי, רב אלוף בני גנץ, פורום המטה הכללי של צה"ל, מפקדי צה"ל וחייליו בסדיר ובמילואים מצדיעים לזכרו ומשתתפים בצער צה"ל מצדיע לאלוף במילואים אריה לוי, על פועלו, מורשתו ותרומתו רבת השנים לביטחון מדינת ישראל".

10/12/13 |20.56

לאחר מאבק במחלת הסרטן, האלוף במיל' אריה לוי, נפטר הבוקר בגיל 81 ממחלת הסרטן. לוי הובא למנוחות אחר הצהריים בבית העלמין בקריית שאול. בנו עודד ספד לו: "הוא היה כמו שתיארו אותו פה, אדם קל, אוהב ודואג לאנשים"

 

אלדר גילרן

האלוף במילואים אריה לוי נפטר הבוקר (ג') לאחר מאבק במחלת הסרטן בגיל 81. לוי נולד בשנת 1933 בהונגריה ועלה עם משפחתו בשנת לישראל. הוא התגייס לצה"ל בשנת 1950 לחיל התותחנים והשתתף במבצע קדש בתור מפקד סוללה, במלחמת ששת הימים היה תותחנים פיקודי בפיקוד הצפון ובערב מלחמת יום הכיפורים מונה לעוזר ראש אגף המבצעים. בתפקידו האחרון, אליו נכנס בשנת 1974, שימש כראש אגף האפסנאות, כיום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, והוא השתחרר מצה"ל בשנת 1978.

הלוויתו של לוי התקיימה היום בשעה 15:00 בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הוא הובא למנוחות בטקס צבאי מלא ואת ארונו נשאו שישה קצינים בדרגת אלוף. במהלך הטקס ספד לו בנו, עודד לוי, שאמר כי "זה מה שהוא היה, כמו שתיארו אותו פה, בן-אדם קל, אוהב אנשים ודואג לאנשים. הוא היה בן-אדם מיוחד במינו". עוד אמר הבן כי "נוכח העבר שלו וכל תלאות החיים שעבר מגיל הילדות ועד היום – זה סרט".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "ראש המטה הכללי, רב אלוף בני גנץ, פורום המטה הכללי של צה"ל, מפקדי צה"ל וחייליו בסדיר ובמילואים מצדיעים לזכרו ומשתתפים בצער צה"ל מצדיע לאלוף במילואים אריה לוי, על פועלו, מורשתו ותרומתו רבת השנים לביטחון מדינת ישראל".

10/12/13 |20.56

http://glz.co.il/1138-31749-HE/Galatz.aspx

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

1948 – התחיל מבצע על כנפי נשרים, הבאת יהודי תימן לישראל

מבצע על כנפי נשרים

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך פסוק ד' בפרק י"ט שבספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים[1] וכן מבצע ביאת המשיח[2].

רקע היסטורי

יהדות תימן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות תימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה.

ההיסטוריה של יהדות תימן היא ארוכה. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפי מסורת יהודי תימן הם מתייחסים לשבט יהודה, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן הבית הראשון.

עליה מתימן עד מלחמת העולם השנייה

היהודים הראשונים מתימן באו לארץ בשנת תרכ"ב 1862. ובשנת 1881 הגיעו לארץ בדרך לא דרך עולים מתימן בעליית אעלה בתמ"ר, שהחלה מעט לפני ההעלייה הראשונה. בראשית המאה ה-20, ואחר כך בתקופת המנדט נרשמו גלי עליה נוספים של יהודים מתימן, שמילאו תפקיד חשוב בפיתוח היישוב היהודי.

לאחר התגבשות התנועה הציונית והיישוב היהודי, באו שליחים מארץ ישראל לתימן ועררו תנועה משיחית שסחפה את הקהילה לזנוח את ביתה, מסורתה הייחודית ורבת השנים, להפסיק את הרצף ההיסטורי הארוך של קיומה בגלות ולעלות לארץ ישראל. מאחר שהאימאם של תימן לא התיר עליית יהודים מתחומי המדינה, נותרה רק דרך אחת פתוחה ובמשך שנים רבות נאלצו יהודי תימן להגיע תחילה אל המושבה הבריטית עדן, משם המשיכו בדרכם למצרים ולאחר מכן לארץ.

בטרם החל מבצע על כנפי נשרים, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 החלה עליה מתימן בזרם דק ובין השנים 1939 עד 1942, שנות שיאה של מלחמת העולם השנייה, עלו 543 איש מתימן לארץ ישראל בעזרת הסוכנות היהודית. ובשלבי קליטתם הראשונים בארץ טיפלו בעולים פעילים של "התאחדות התימנים". בין השנים 1943 ל-1944 משלא ניתן היה להעלות עולים מאירופה לארץ התגבר זרם העלייה ולארץ ישראל עלו 4,267 עולים מתימן.

בחודש מאי 1945 נסגרו שערי היציאה ו-7,000 יהודים שכבר יצאו מתימן נתקעו בעדן ורוכזו במחנה מיוחד שהוקם בסיוע ארגון הג'וינט ונודע בשם "גאולה".

מבצע על כנפי נשרים

נובמבר 1949. משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג'וינט ליד עדן.

העלייה מתימן, לאחר קום המדינה נחלקת לשלושה שלבים.

שלב ראשון מ-15 בדצמבר 1948 עד 10 במרץ 1949 מתייחס לפינוי הפליטים שהתרכזו במחנה "גאולה" ובמהלכה הועלו לארץ על פי נתוני הסוכנות היהודית כ-5,500 עולים.

שלב שני מיוני 1949 עד דצמבר 1949 הוא השלב העיקרי במבצע ובו הועלו לארץ על פי נתוני הסוכנות 42,862 עולים מתימן סיום שלב זה בישר את תום המבצע אך לא את סוף העלייה מתימן. בשלב שלישי מאוקטובר 1950 ועד 1956 עלו לארץ בדרכים שונות, על פי נתוני הסוכנות עוד 1,793 עולים.

מספר קטן של יהודים נשאר בתימן מסיבות שונות ובשנות התשעים של המאה ה-20 בגל עלייה אחרון עלו רוב הנותרים לארץ וקומץ שמספרו לא ברור נותר בתימן.[2][3]

שלב ראשון

לאחר הפסקה בעלייה מתימן ועם הקמת המדינה נתחדשו המאמצים להעלות לארץ את יהודי תימן. בינתיים, נשתנה המצב הפוליטי במזרח התיכון. החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, תחילת מעשי האיבה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל הרעו את מצבם של הפליטים היהודיים בעדן. תושבים מוסלמים תקפו יהודים הן בדרכם למחנה "גאולה" והן במקום המגורים הארעיים של הפליטים. ובסוף 1947 התחוללו בעדן ובשייח עותמן הסמוכה פרעות. במקביל הלכו ותכפו הדווחים המגיעים לישראל על מצבם הבריאותי הקשה של העולים והפליטים שחלקם היו בדרכים ובמחנה למעלה מ-3 שנים ולבסוף היגעו ארצה כ-50,000 נפש.

חברת תעופה אמריקאית קטנה בשם אלסקה נשכרה על ידי נציגי הג'וינט על מנת להטיס את העולים. המטוס הראשון יצא לכוון מדינת ישראל ביום 15 בדצמבר 1948, כלומר עוד בטרם נסתיימו הקרבות בחזית הדרום. עד מרץ 1949 הועלו לישראל 5,550 עולים ב-56 טיסות. בשלב זה לא היה ברור מה ילד יום ומחלוקות שונות סימנו כי ייתכן והמבצע הגיע לקיצו. עם סיום השלב הראשון של המבצע פורק מחנה "גאולה".

שלב שני

חילוקי דעות בארץ ישראל

באותו זמן פרץ ויכוח בישראל בנוגע לעיתוי העלאת יהודי תימן. חילוקי הדעות לא נגעו לפליטים המצטופפים במחנה "גאולה", בשיח' עות'מאן ובעיר עדן ומצבם הולך ומדרדר, אך בנוגע לשאר קהילת יהדות תימן נתגלעו חילוקי דעות בהנהגה הציונית – בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל.

המתנגדים לעליה מיידית של עולי תימן הצביעו על מצבם הרפואי הקשה של עולי תימן והעלו חשש כי מדינת ישראל ויכולת הקליטה המוגבלת שלה לא תוכל להתמודד עם מה שנתפס כנטל. מדינת ישראל יצאה זה מקרוב ממצב של מלחמה, והתמודדה באמצעות משטר מדיניות הקיצוב (צנע) עם בעיות כלכליות קשות. הטענה העיקרית הייתה כי בשלב זה עדיף להעלות את יהודי אירופה בלבד ולדחות את העלאת יהודי תימן למועד מאוחר ונוח יותר. גזבר הסוכנות היהודית, יצחק גרינבוים, מהמתנגדים להעלאת יהודי תימן אמר בישיבת ההנהלה הציונית ב- 18 ביוני 1949 [4]:

..

Cquote2.svg .מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהעלות אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים? על ידי כך שנעלה מתימן שבעים אחוז חולים, נזיק לנו ונזיק להם ולאף אחד לא תהיה תועלת. אנו מזיקים להם מפני שמביאים אותם לתוך סביבה זרה והם יתנוונו כאן. כלום נוכל לשאת בעלייה זו של שבעים אחוז חולים?… Cquote1.svg

משלחות שבדקו את מצב הקהילה חזרו עם דיווחים קשים. אחד מהם, דו"ח שנכתב על ידי משלחת רפואית בראשות ד"ר יוסף מאיר הוגש בספטמבר 1949 תיאר בצבעים קודרים את מצבם הקריטי של בני הקהילה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כתב ביומנו:

 

Cquote2.svg ילדים מתים כזבובים… עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן Cquote1.svg

ובהמשך בנאום שנשא בכנסת אמר דוד בן-גוריון[5]:

..

Cquote2.svg לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאט עליית תימן (מכיוון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים – ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאט קצב העלייה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים Cquote1.svg

שינויים פוליטיים בתימן

בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה של תימן במהלך ניסיון מהפכה שטלטל את תימן. במסגרת המאבק בין בנו של האימאם המת לקושרים הותקפו היהודים, שהיו עד אז בני חסותו של האימאם. גם משהתגבר האימאם החדש על הקושרים-המורדים, הוציאם להורג ותפס את רסן השלטון סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק למוסלמים לפרוק את תסכולם על שכניהם היהודים.

חילוקי דעות בתימן

במקביל למכשולים הפוליטיים בישראל נתקל המבצע במכשולים בתימן. שני "שחקנים" נוספים, בריטניה ותימן, הערימו קשיים כל אחת מסיבות ייחודיות לה.

בריטניה סירבה לאשר לעולים בגיל גיוס, מתימן ומכל מקום אחר, להיכנס לארץ ישראל. הבריטים, ששלטו בארץ ישראל תחת מנדט, חששו מלהכעיס ערבים ומוסלמים חששו כי יואשמו על ידי מדינות ערב בנקיטת מדיניות הפועלת לטובת היהודים במאבק על עתיד שטחי המנדט בארץ ישראל. פעילות דיפלומטית נמרצת של מדינאים יהודיים, השלמה עם המציאות שנוצרה במחנה "חאשד" אליו המשיכו להגיע בזרם הולך וגובר פליטים והמצב הקשה ששרר במחנה הביאו את בריטניה להסכים כי הפתרון היחיד לבעיה הנמצאת על פתח מושבת הכתר הוא מתן אישורים לפליטים להיכנס לישראל.

הקונגרס הציוני העולמי ניהל במקביל משא ומתן עם נציגיו של האימאם של תימן. גישתם של התימנים הייתה תחילה שלילית ושיקפה את הלחץ של הליגה הערבית שלא לאפשר כניסה של עולים לישראל. עם זאת, תום מלחמת העצמאות והתקדמות המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק ברודוס בין ישראל לבין מדינות ערב, הביא את נציגי האימאם להגמיש את עמדתם. כמו כן האימאם החדש שניצב בפני בעיות פנימיות קשות שעיקרן רעב ומחסור כלכלי הגיע למסקנה כי לעזיבתם של עשרות אלפי יהודים את תימן יש יתרונות של ממש. הן כהקלה על המחסור במזון והן כהזדמנות להשתלט על רכושם של היהודים בדרכם אל מחוץ לתימן.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים, בחודש ינואר 1949, ניתן האישור המיוחל ליהודים לעלות לישראל. בחודש אפריל 1949 הודיע האימאם אחמד בן יחיא כי הוא הופך את המדיניות שהייתה נהוגה על ידי אביו וכי מעתה כל יהודי אשר ברצונו לצאת את תימן לצמיתות רשאי לעשות זאת, בתנאי שימכור תחילה את רכושו.

התכנסות במחנה "חאשד"

הידיעה על הקמת מדינת ישראל יצרה גלי התרגשות והתעוררות בקהילה היהודית בתימן. "איגרות גאולה" של שליחים של הסוכנות היהודית קראו ליהודים לקום ולעזוב את מקומות מגוריהם ולעלות לארץ הקודש. בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל. רוב העולים עשה את דרכו ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו על אם הדרך והתקיפו את העולים במטרה לגזול את רכושם ולעתים אף נטלו את חייהם. העולים שסבלו מרעב, מהשמש היוקדת, המחלות והמגפות, תינוקות, ילדים זקנים וחולים מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם. השאר הצליחו, לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור עדן.

השלטונות הבריטיים של עדן סירבו תחילה לקבל את זרם הפליטים. מחשש שהיענות תתפרש כמתן סיוע לעולים להגיע לישראל. משנתרצו הבריטים, לאחר לחץ דיפלומטי בינלאומי, הוקם על ידי ארגון הג'וינט מחנה חדש בשם "חאשד", בקרבת מחנה "גאולה" הראשון, שהיו בו בקתות דלות, שרר בו מחסור חמור בתרופות ובמים ויכול היה להכיל עד 1,000 עולים.

בחודש יוני 1949 הגיעו ראשוני העולים למחנה בזרם אנושי שהלך וגבר עד שבחודש ספטמבר היו במחנה יותר מ-13,000 עולים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות‏[6]המצב במחנה היה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה על מצבם הבריאותי של העולים

באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות ל הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות.
– טובה אנגלד, אחות במחנה חאשד‏[6]

. ישראל ישעיהו שנשלח למחנה דיווח על "מאות שלדי אדם פעוטים שמתייסרים בחוליים". ארגון הג'וינט פיטר 2 אחראים למחדל מחנה חאשד אך שמר על המידע חסוי‏[7]

ד"ר אברהם שטרנברג, חבר המשלחת הרפואית שהגיעה למחנה, כתב בספרו בהיקלט עם:

Cquote2.svg .שדה רחב היה מכוסה כולו המוני אדם השוכבים בצפיפות זה ליד זה על החול המדברי. ובתוך ים האדם הזה בלטו נקודות רבות, בהירות לבנות. כשהתקרבנו ראינו דרגשים נמוכים ועליהם מתים בתכריכיהם שלא הספיקו להביאם לקבר ישראל… Cquote1.svg

המצב במחנה הלך והתדרדר, מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד וכוח אדם מצומצם מאידך העמיד את המחנה בפני קריסה. על פי התוכנית של הסוכנות היו העולים צריכים לקבל טיפול רפואי במחנה בטרם העלייה לישראל אולם לא ניתן היה לדבוק בתוכנית זו ולא נותר אלא לנסות ולהעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

העלייה לישראל

עולים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעדן

עולים תימנים במטוס בדרכם לישראל

עוד בשלב התכנון של מבצע כנפי נשרים הוצע כי העולים יוסעו לישראל בדרך הים עד לנמל אילת ומשם, בדרך שאמורה הייתה להיסלל במיוחד למטרה זו, היו העולים אמורים להגיע למחנות קליטה. המצב הקשה במחנה חאשד מחד והחשש כי כל עיכוב בביצוע עלולים לשנות את המצב שאפשר את המבצע מלכתחילה – ייתכן והמצרים או הסעודים ינסו לחסום את העולים בדרכם והיה קיים חשש כי הבריטים ייסוגו בהם מהסכמתם ויסגרו את שערי מחנה חאשד.

לאחר הפסקה בטיסות שסימנה את תום השלב הראשון למבצע חודשו הטיסות ביוני 1949 בתדירות משתנה בגלל סיבות שונות אך לעתים בקצב של מספר טיסות ליום הצטופפו יותר מ- 150 עולים במטוס ובשקט וסדר מופתי חיכו להגעת המטוס לישראל.

הטיסה ארכה שמונה שעות בנתיב מתפתל על מנת למנוע מעבר מעל שטחי מדינות אויב ובסופה נחתו העולים בשדה התעופה לוד. במהלך הטיסות נולדו 12 תינוקות.

גולדה מאיר מתארת בזיכרונותיה את העלאת יהודי תימן‏[8]:

Cquote2.svg ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, הורע מצב יהודי תימן. אלפים מיהודי תימן – ששמעו כי סוף-סוף קמה מדינת ישראל – נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו – בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר תנ"ך. רובם הגיעו לעַדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על ידי ועד הג'וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי התנ"ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת סואץ לשיִט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד – וזו הייתה דרך האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שעד מהרה נודע בשם "מרבד הקסמים"! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל ארבעים ושמונה אלף יהודים תימנים. לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. "ראית כבר פעם אווירון?" שאלתי קשיש אחד מגוּדל זקן. "לא," השיב. "אבל אתה לא פחדת לטוס?" הוספתי לשאול. "לא," חזר ואמר בתוקף רב. "הכול כתוב בתנ"ך. בישעיה. 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'." Cquote1.svg

בשלב השני של מבצע על כנפי נשרים, על פי נתוני ארגון הג'וינט, עלו מתימן עצמה 41,092 יהודים. בנוסף עלו לישראל גם 1500 יהודים מעדן וכן מעל 500 יהודים מאריתראה וג'יבוטי.

סוף מבצע על כנפי נשרים

נוסף על הטסת עולי תימן בשני השלבים העיקריים של המבצע, היו עוד 28 טיסות עם עולים מעדן. בשלב זה הגיעו עוד 1,344 עולים מתימן ו-449 עולים מעדן ב-80 טיסות נוספות שנערכו בין אוקטובר 1950 לאפריל 1956.

לאחר שני המבצעים נותרו בתימן כ-300 יהודים המהווים את השריד של קהילת תימן המפוארת.

נחיתה בישראל

עולים תימנים במחנה הקליטה ראש העין באוקטובר 1949

עליית יהודי תימן במסגרת מבצע על כנפי נשרים החלה בסבל וכאב ודרכם של העולים עם הנחיתה בישראל נתקלה במידה לא מבוטלת של מחלוקת, קשיים וכאב. תוצאות קשיים אלו מהדהדים עד היום. עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בארבעה גושי מחנות עיקריים: ראש העין, בית ליד, עין שמר ומחנה מעבר עתלית.

מחלוקת בנושא חינוך

עם הגיעם של העולים מתימן לישראל התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. ליריבות בין התאחדות התימנים בישראל לסוכנות היהודית נוספו גורמים פוליטיים נוספים ובניהם הפועל המזרחי ואגודת ישראל רצו אף הם להיות מעורבים בתהליך הקליטה.

פרשה אחת שהתפתחה לעימות פוליטי קשה הייתה משבר החינוך. טענות הועלו כי עולי תימן נאלצים באמצעי כפיה לזנוח את דרכם המסורתית. נושא זה שימש זירה להתנגחות פוליטית. ועדת חקירה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס גד פרומקין ובהשתתפות יצחק בן צבי שנודעה בשם ועדת פרומקין, הגישה את ממצאיה לממשלה ב- 9 במאי 1950.

הועדה קבעה כי אכן מוצדקות טענות העולים והמפלגות הדתיות בנוגע לחינוך הניתן לעולים בכלל ולעולים מתימן בפרט.

רכוש

לאחר שהעולים נאלצו להיפטר במהירות מרכוש דלא ניידי במחירים מגוחכים, הצליחו חלק מהעולים להגיע למחנה חאשד עם חפצי ערך ותכשיטים, ספרי תורה וכתבי קודש. חפצים אלו נאספו ברובם לפני העלייה למטוס ולעתים, עוד במחנה, נלקחו מהם ספרי תורה וכתבי יד עתיקים. לפי טענות של עולים רבים, חפצים אלו לא הושבו לבעליהם.

מטענים רבים אוכסנו בתיבות עץ במחסנים בעדן ונשלחו לישראל בדרך הים. המטענים הגיעו למחסנים של הסוכנות היהודית, שם פתחו אותם זרים ונטלו לעצמם חלק מן התכולה.

ילדי תימן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ילדי תימן

בגין סיבות הקשורות להתנהלות במחנות העולים בהם שוכנו עולי תימן, הועלתה עוד במחנות הטענה כי ילדים מקרב העולים נעלמים מבתי הילדים ונחטפים על ידי אלמונים. באמצע שנות השישים של המאה העשרים קיבלו חלק מהמשפחות צווי גיוס לצה"ל עבור הילד שנעלם. בסערה הציבורית שפרצה הוקמה בשנת 1967 ועדת חקירה לבדיקת הפרשה, הראשונה מתוך שלוש, בשנת 1988 הוקמה ועדת בדיקה שנייה ובשנת 1994 החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה שלישית.

בעיקרון דחו ועדות החקירה את הטענות כי ילדים מקרב עולי תימן (או עולים אחרים שהעלו טענות דומות) נחטפו על ידי אנשים מקרב עובדי המחנות בפרט ואנשים אחרים בכלל. על פי ממצאי הוועדות רוב הילדים עליהם דווח כי נעלמו נפטרו ממחלות שונות.

http://www.klikot.com/Klika.aspx?entity_id=17037

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

פיתון (טיל)

פיתון היא משפחת טילי אוויר-אוויר שפותחו בישראל על ידי רפאל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה.

שני הטילים הראשונים ממשפחת הפיתון היו שפריר 1 (1959), ושפריר 2 (1969). הדגם השלישי כבר כונה פיתון 3 (1978), ואחריו פותח פיתון 4 (1993). הגרסה האחרונה – פיתון 5 – נכנסה לשירות בשנת 2005.

בסך הכול הפיל חיל האוויר הישראלי בעזרת טילי המשפחה כ-150 כלי טיס, ובהם מסוקים, מטוסים ואף כלי טיס בלתי מאוישים קטני ממדים.

היסטוריה

בשנות ה-50 העביר חיל האוויר הישראלי למערכת הביטחון הישראלית דרישה ומאפיינים לייצור עצמי של טיל אוויר-אוויר. זאת כחלק מהמדיניות שנהגה אז ונועדה לקדם את תעשיית הנשק הישראלית ולהפחית את תלות הצבא ביבוא (ישראל הייתה אז עדיין תחת אמברגו אמריקאי, ושנים לאחר מכן התחלף זה באמברגו צרפתי). הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) נרתמה לפיתוח הטיל בשנת 1959, תחת השם "שפריר".

שפריר 1

שפריר 1
מידע בסיסי
שימוש ראשון 1963 במסגרת ניסויים בצרפת
פעילות מבצעית ראשונה 1966
פלטפורמת שיגור מיראז' 3
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 65 ק"ג
ממדים
אורך 2.5 מטר
קוטר 14 ס"מ
מוטת כנפיים 55 ס"מ
ביצועים
מהירות 2.5± מאך
טווח 5 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 30 ק"ג מטען רסס
מרעום קרבה/מגע
הנחיה ביות תת אדום

הדגם הראשון היה ניסיון לפיתוח עצמאי וחדש לחלוטין, ונועד להיות טיל קטן ממדים לפגיעה ישירה. ניסיון זה כשל כבר בשלבי בחינה ראשוניים. ניסויי ירי שבוצעו היו כישלון מוחלט – במקרים רבים הטיל כלל לא נורה, וכשהוא נורה – לרוב כשל המנוע לאחר שנייה או שתיים. מהנדסי רפא"ל פנו לשינוי התוכנית, ועל פניו יצרו גרסה ישראלית של הטיל AIM-9B סיידווינדר החדש, בעל ביות על קרינה תת אדומה, בשינויים מסוימים.

בדגם השני של השפריר הוגדל מנוע הטיל, קוטרו הורחב (מ-11 ל-14 ס"מ), גופו הוארך (מ-2 ל-2.5 מטר), הוספו גלגלות לריסון הגלגול[1] (Rollerons) – שהועתקו אחד לאחד מהסיידווינדר, וראש הקרב שולש במשקלו (מ-11 ל-30 ק"ג – מדובר בגודל לא רגיל, שמצביע על כך שמהנדסי רפא"ל לא האמינו שהטיל אכן יוכל לפגוע בצמוד למטרה או בתוכה). בסך הכול הוכפל משקל הטיל (מ-30 ל-65 ק"ג), וטווח הירי שלו שופר משמעותית (מ-3 ל-9 ק"מ בגובה רב).

חרף כך שהמפתחים עצמם לא האמינו במבצעיות של הטיל והציעו שיפורים רבים, הוחלט על ייצור ורכישה של כ-200 טילים על ידי חיל-האוויר בדצמבר 1962, כחימוש אוויר-אוויר עיקרי למטוסי המיראז' 3 ("שחק") החדשים. השיפורים שהוצעו נדחו מסיבות תקציביות, אך למרות זאת העלו המפתחים על הנייר מספר שיפורים אפשריים נוספים, שמעולם לא יצאו אל הפועל.

ניסויי ירי בחודשים פברואר-מרץ של שנת 1963 שבוצעו בצרפת, היוו אכזבה מרה. פעולתו מול מטרה מתמרנת הייתה למעשה כישלון. במערכת הביטחון הוחלט לתקצב את המשך הפיתוח, תוך כדי קליטת הטילים בחיל האוויר. בגרסאות אלו של הטיל בוצעו שינויים שעסקו בעיקר בשיפור הרש"ק ומרעום הקרבה, כאשר חומר הנפץ הומר במטען רסס יקר, בתקווה שכך יוכל הטיל להשמיד את המטרה גם ממרחק פגיעה גדול יותר.

ביולי 1963 בוצעו ניסויי ירי נוספים בטיל, ואלה גילו שהטיל היה חסר-אונים בעקיבה אחר מטרה מתמרנת ב-2 ג'י, ושעל-מנת לפגוע יש לשגר אותו בזווית של 10 מעלות לכל היותר מקו-הטיסה של המטרה. למעשה מדובר בכישלון לטיל. אחוזי הפגיעה הנמוכים (21% עם מרעום מגע, ו-47% עם מרעום קירבה) היו התגשמות של סיוט למפתחי הטיל, אך למעשה דחפו להצלחה מעל כל שיעור מקובל בפיתוח ההמשך – השפריר 2.

למרות ההחלטה הראשונית על הצטיידות ב-200 טילים, רכש לבסוף חיל האוויר בסך הכול כ-120 טילי שפריר 1, שבעזרתם הופלו שלושה מטוסי מיג-21, כולם לאחר מלחמת ששת הימים [2]. הטילים הוצאו משירות עד 29 בדצמבר 1970, למעט 16 טילים שהושארו לצורכי אימונים.

אנקדוטה הממחישה את מידת אי-האמון שרווחה בחיל האוויר באותה התקופה כנגד השפריר 1, היא שחה"א השתמש בטילי שלל סובייטיים מדגם וימפל K-13 (קוד דיווח נאט"ו: אטול) שנלקחו בעת כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים. אלו שימשו במטוסי כוננות יירוט מדגם מיראז' 3 ("שחק"), ששכנו בשדה רפידים – הקו הראשון בשנים שאחרי המלחמה. צחוק הגורל הוא, שלמרות שבניסויי ירי אלו התגלו כיעילים מן השפריר 1, במספר שיגורים במהלך מלחמת ההתשה לא הופל בעזרתם אף מטוס מצרי.

שפריר 2

שפריר 2
מידע בסיסי
שימוש ראשון 1969
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת ההתשה
פלטפורמת שיגור מיראז', ווטור, סופר מיסטר A-4 סקייהוק F-4 פנטום
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 93 ק"ג
ממדים
אורך 2.5 מטר
קוטר 16 ס"מ
מוטת כנפיים 55 ס"מ
ביצועים
מהירות 2.5± מאך
טווח 5 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 11 ק"ג חנ"מ
מרעום קרבה
הנחיה ביות תת אדום

עקב הכישלון בפיתוח "שפריר 1", הוחלט להתחיל מיידית בפיתוח דור ההמשך – "שפריר 2" – תוך המשך הפיתוח של הדור הראשון, והשימוש בו כבסיס הפיתוח. ההחלטה המשמעותית הראשונה הייתה להשתמש בראש הביות ובמרעום הקרבה האלקטרואופטי של "שפריר 1", למרות שכבר בעת תחילת הפיתוח יצאו אל השוק טילים בעלי ראש ביות מקורר וחיישן קרבה אלקטרומגנטי (כגון ה-AIM-9D האמריקאי, שאף שירת בחיל האוויר הישראלי עם הסרת האמברגו האמריקאי). בדיעבד התברר שהחלטה זו הייתה נכונה – תעשיות הנשק הישראליות לא יכלו לפתח באותה תקופה מערכות מתקדמות כל-כך, עם תקציבי פיתוח זניחים ביחס לתקציבים האמריקאיים, וחרף כך, בתנאים מבצעיים הוכיח "שפריר 2" עליונות על מתחריו.

על פניו, תהליך הפיתוח היה חלק. הבעיה העיקרית במהלכו הייתה זהות היצרן והמפתחים. משרד הביטחון הוציא מכרז פנימי על ייצור הטיל, על מנת לייעל ולהוזיל את הייצור והפיתוח. בתחילה יוצר הטיל בתע"ש, אך לאחר שזו דיווחה על קשיים בתהליכי ייצור של חלק מהמכלולים, חזרה רפא"ל לתמונה – תחילה כקבלנית-משנה, ואחר כך כמובילת הפרויקט.

השינויים מ"שפריר 1" התמקדו במכלול ההנחייה וההנעה. ממדי הרש"ק הוקטנו חזרה ל-11 ק"ג חומר נפץ, וקוטר הטיל הורחב מ-14 ל-16 ס"מ. ככל הנראה, גם כאן בוצעו תהליכי הנדסה הפוכה מטיל הסיידווינדר, שהיווה בסיס להעתקה במדינות רבות, בהיותו אחד מהפופולריים שבטילי האוויר-אוויר בעולם. בכל המקרים הועתק מבנה הטיל במדויק, כולל הזנב הייחודי בעל גלגלות הייצוב וכנפוני הניהוג הקדמיים. במדינות בעלות טכנולוגיה מתקדמת הועתקו גם מכלולי ההנחייה והביות, ובמקומות מסוימים – כמו בישראל – נוצרו שיפורים ביחס למקור במכלולים אלו. הרש"ק, המרעום ומכלול ההנעה היו לרוב מפיתוח עצמאי.

"שפריר 2" עדיין היה מוגבל בפעילות, אך מוצלח יותר נגד מטרה מתמרנת מקודמו. בדומה לכלל טילי התקופה, הטיל יכול להינעל אך ורק כאשר מטוס המטרה הפנה את צינור הפליטה שלו לכיוון המטוס הרודף, בתוך קונוס נעילה צר יחסית.

בצורה אירונית, שפריר הוצב לשירות מבצעי ראשון דווקא על מטוס מיג 21, שטייסו העיראקי ערק לישראל ב-16 באוגוסט 1966. היה זה לאחר שגיחות צילום מצריות שבוצעו ככל הנראה במטוסי מיג 21, מגובה רב ובמהירות על קולית הטרידו את חיל האוויר[3]. הפתרון היה להשתמש במטוס זהה, שיכול להגיע לאותו גובה ואותה מהירות, ולהפיל בעזרתו את מטוס הצילום. מהנדסי רפא"ל התקינו בשנת 1967 על המטוס שני טילי שפריר מהגרסה הלא סופית, עם רש"ק ומרעום קרבה מפוקפקים, שהצלחת פעולתם הוערכה בכ-50%. בסופו של דבר לא חדרו עוד טיסות צילום מאז ועד פרוץ מלחמת ששת הימים (והשמדת חיל האוויר המצרי), ולכן מעולם לא הוזנק המטוס.

את הפלתו הראשונה רשם הטיל למחרת כניסתו לשירות מבצעי סדיר, ב-2 ביולי 1969, כשהטייס קובי ריכטר הפיל בעזרתו מיג 21 מצרי, ובתקופה שבין כניסתו לשירות מבצעי ועד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים שוגרו 35 טילים שהפילו 17 מטוסים (שיעור הצלחה של 48%), מהם ארבעה שהופלו כבר בשבוע הראשון.

Cquote2.svg 1. בשבוע הראשון בו הוכנס שפריר 2 לכוננות מבצעית הופלו בעזרתו 4 מטוסי מיג-21. 2. תוצאות אלה מדברות בעד עצמן ומצביעות יותר מכל על הישגי הפיתוח.
3. ברצוני להביע את הערכתי על ההישג הנאה ולאחל הצלחה לא פחותה מזו בנושאי פיתוח בעתיד.
Cquote1.svg
– מכתב הערכה מאת מפקד חיל-האוויר, האלוף מרדכי הוד. שנשלח לרפא"ל ב-20 ביולי 1969

כל שנות תכנון "שפריר 2" היו בצל רכש טילים אמריקאיים (מסוג סיידווינדר AIM-9B/D) שהיו זולים יותר מהשפריר, וגם הוכיחו יכולות בקרב. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, המליץ לעוזר שר הביטחון, צבי צור לרכוש את הטילים האמריקאיים, וסיכול המלצתו ארך זמן רב, ובוצע בין השאר הודות לתמיכה בפיתוח ורכש הטיל הישראלי מצד ראש מחלקת אוויר, בני פלד, גם אם תוך כדי הסתייגות חלקית מהמלצות הגורפות יותר של הדרגים הנמוכים ממנו.

למרות הצלחתו במלחמת ההתשה, במהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין פקפקו צוותי האוויר ביכולות השפריר למול הטילים האמריקאיים, בין השאר עקב משקלו הרב ומגבלותיו. חרף כך היווה השפריר את הפתעת המלחמה, עקב הצלחת הטייסים לעבוד איתו בהתאם למגבלותיו.

בסך הכל, נורו במלחמת יום הכיפורים 176 טילי שפריר 2, שהפילו 89 מטוסים (שיעור הצלחה של 50.7%), תוך שהוא עוקף את דגמי הסיידווינדר שהיו אז בשירות חיל-האוויר. ובסך הכול נזקפות לזכותו 106 הפלות של מטוסים ומסוקים במהלך שנות שירותו בחיל האוויר.

Cquote2.svg הפתעת המלחמה לגבי הטייסת היו טילי השפריר. ייתכן שאחוז ההפלות הגבוה שלהם נבע מעצם ההתמדה באימונים, ואכן הקפדנו לשגרם בנתונים, ולמרות זאת הם הפתיעו בכושר ההשמדה שלהם. פגעו גם בזוויות צידוד גבוהות (כאשר מטוסי האויב שברו אחרי שיגור). Cquote1.svg
– מפקד טייסת 113 ("הצרעה") סא"ל יעקב גל, בתחקיר צוות אוויר לאחר מלחמת יום הכיפורים
Cquote2.svg אחוזי ההצלחה הגדולים של שפריר 2 נבעו לא רק מאמינותו הטובה של הטיל, אלא גם מתפעול נכון ומאימון אינדוקטרינרי להקפיד על מעטפת הירי. אלה הוקנו בעיקר בטייסות "הסילון הראשונה" ו"עוף החול", שהעדיפו לטוס עם שפריר 2 למרות משקלו והגרר הגדול שלו. Cquote1.svg
– בני פלד, מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים

עד לשנת 1978 יוצרו וסופקו לחיל האוויר 925 טילים מבצעיים ועוד 85 טילי אימונים, והטיל סיים את פעילותו המבצעית ב-1980. על פיתוח טילי השפריר קיבל מנכ"ל רפא"ל, ד"ר זאב בונן, את פרס ביטחון ישראל לשנת 1970. במבט לאחור ניתן לומר שמגבלות הפיתוח והתקציב, וגם נחשלותו הטכנולוגית, לא הגבילו את הצלחת הטיל לעומת טילים מתקדמים ממנו, והוא היווה בסיס מוצלח להמשך הפיתוח של משפחת הטילים, שזכתה לאחר מכן לשם ההולם – "פיתון".

פיתון 3

פיתון 3
IAI-Kfir-hatzerim-1.jpg

מטוס כפיר ישראלי במוזיאון חיל האוויר שעל כנפו השמאלית תלוי טיל פיתון 3

מידע בסיסי
שימוש ראשון 1981
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת שלום הגליל
פלטפורמת שיגור F-4 פנטום, F-15, כפיר, מיראז' 3, מיראז' F1, מיג-21 לנסר
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 120 ק"ג
ממדים
אורך 2.95 מטר
קוטר 15 ס"מ
מוטת כנפיים 80 ס"מ
ביצועים
מהירות 3.5 מאך
טווח 15 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 11 ק"ג חנ"מ
מרעום קרבה אקטיבי
הנחיה ביות תת אדום

בשנת 1978 נכנס לשירות מבצעי טיל חדש, שנקרא פיתון 3 [4]. הטיל היה למעשה דור ההמשך של סדרת השפריר, אך זכה לשם חדש וידידותי לאוזניים מערביות, שהלם אותו יותר משפריר (זאת הסיבה מדוע אין בנמצא פיתון 1 ו-2). בעוד שפריר הינו על שם השפרירית (damselfly) – חרק מעופף לא מזיק – הפיתון הוא נחש מאיים, גדול ממדים, שחונק את קורבנותיו למוות. בנוסף, המילה פיתון זהה בעברית ובאנגלית. בחיל האוויר הישראלי מכונה הטיל צפריר.

ההבדלים בין השפריר לטיל החדש בולטים ביותר – מדובר בטיל גדול ממדים יחסית לטיל לטווח קצר (אך עדיין לא בגודל של טיל לטווח בינוני, כמו ה-AIM-120 אמראם), אשר הוארך לשם התקנת רקטת הנעה חדשה, שאיפשרה לטיל מרחב פעולה של עד 15 ק"מ בגובה רב ומהירות של מאך 3.5, לעומת 5 ו-2.5 בלבד של קודמו (בהתאמה). שינוי נוסף ובולט לעין בוצע בזנבות הטיל – בעוד שבקודמיו מוקם הזנב בקצה הטיל, הארכת מכלול ההנעה יצרה מרווח בולט בין קצה הטיל לזנבות; כמו כן הוגדלה מוטת הזנב, וצורתו שונתה ונמשכה אחורה. כך נוצר טיל בעל מאפיינים ייחודיים, הניתן בקלות לזיהוי חיצוני ביחס לטילים אחרים.

השיפורים והשינויים לא פסחו גם על ראש הביות וההנחיה. כעת ניתן היה לשגר את הטיל בזווית של עד 30 מעלות מקו הירי של המטוס, ולהינעל על מטוס גם במצבי טיסה בניצב או חזיתית למטוס התוקף. יכולת זאת היוותה פריצת דרך משמעותית בחיל האוויר הישראלי – עד אז היו בשירותו רק טילים המסוגלים להנעל רק על הגזרה האחורית (rear sector) של מטוס המטרה. המשמעות היא שכעת לא נדרש הטייס לתמרן עד למאחורי מטוס המטרה. בנוסף, נטען על ידי רפא"ל כי לטיל ביצועים עדיפים על פני מקבילו האמריקאי ה-AIM-9L בכל מאפיין – מהירות, רדיוס פניה וטווח פעולה.

הטילים שימשו כנשק העיקרי לקרבות אוויר של מטוסי ה-F-4 פנטום ("קורנס") והכפיר הישראליים, ובמהלך מבצע שלום הגליל ולפניו הופלו בעזרתם 35 מטוסים ומסוקים סוריים.

פיתון 4

פיתון 4
Kfir CE front.JPG

כפיר-CE של חיל האוויר האקוודורי שעל כנפו השמאלית תלוי טיל פיתון 3, ועל הימנית פיתון 4

מידע בסיסי
פעילות מבצעית ראשונה מבצע דין וחשבון
פלטפורמת שיגור מטוסי כפיר‏, F-15‏, F-16‏, F-4‏, F-5‏, JAS-39 גריפן
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 120 ק"ג
ממדים
אורך 3.096 מטר
קוטר 15 ס"מ
מוטת כנפיים 50 ס"מ
ביצועים
מהירות +3.5 מאך
טווח 15 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 11 ק"ג חנ"מ
מרעום קרבה אקטיבי, גיבוי בחיישן מגע
הנחיה ביות תת אדום

כניסת הפיתון 4 לשירות, באפריל 1993 (הטיל נחשף לציבור בשנת 1995), היוותה את המהפכה האמיתית בשוק טילי האוויר-אוויר לטווח קצר.

לאחר איחוד גרמניה ונפילת מסך הברזל בתחילת שנות ה-90, התגלתה לעולם המערבי תמונת מצב עגומה: טילי הוימפל R-73 מתוצרת ברית המועצות, שנכנסו לשימוש עוד בשנת 1985 ופיתוחם החל עוד בשנת 1973, היו למעשה המתקדמים מסוגם בעולם. עד אז רווחה בקרב מדינות הברית הצפון אטלנטית דעה מזלזלת ביכולות הטילים הסובייטיים. ניסויי ירי שבוצעו בגרמניה על מטוסי מיג-29 הראו עליונות ברורה של ה-R-73 על פני מתחרהו המערבי – הסיידווינדר. דבר זה האיץ את פיתוח הטילים איריס-טי ו-AIM-132 אסראם האירופיים. ה-R-73, כקודמו המולניה R-60, היה טיל בעל מבנה אווירודינמי ייחודי – לטיל היו עוד ארבעה משטחי ניהוג וייצוב בקדמת הטיל (כל שאר טילי האוויר-אוויר בעולם היו בעלי ארבעה משטחי ניהוג בלבד).

בעת חשיפת הפיתון 4 לציבור הרחב, התגלה מבנה אווירודינמי בעל דמיון רב לזה של ה-R-73: משטחי זנב ארוכים ומשוכים לאחור לצורכי ייצוב; על ראש הביות מוקמו ארבעת משטחי הניהוג הקדמיים המוכרים, כשלפניהם הוצבה עוד רביעיית משטחי ייצוב; את גלגלות הריסון החליפו שני משטחי ניהוג ישרים על מכלול ההנחיה. מבנה זה, שלמעשה לקח קדימה את הרעיונות שבבסיס הטילים הרוסיים, הביא ליצירתו של טיל חדש לחלוטין ובעל יכולות תימרון שעד אז נחשבו לבלתי אפשריות – בין השאר, הטיל מסוגל לבצע סיבוב של מעל 220°.

מרבית מרכיבי הטיל הוחלפו ושודרגו, כאשר בנוסף לשינוי במבנה האווירודינמי הוחלף מכלול ההנחיה והביות. כעת המושג "שגר ושכח" קיבל משמעות שונה מהמקובל: הטיל יכול לעקוב אחרי מטרות מתמרנות גם ב-9 ג'י, בעלות חתימת חום נמוכה על רקע בעל ניגודיות נמוכה. ראש ההנחיה ידע לתכנן נתיב טיסה מיטבי שבו גם אם המטרה תוחטא בהזדמנות הראשונה – עדיין תהיה הזדמנות שנייה לפגיעה‏‏[5] . כמו כן, לראשונה הותקנה במטוסי הקרב הישראלים כוונת קסדה (מתוצרת אלביט מערכות). כוונת הקסדה, המוקרנת על משקף הקסדה של הטייס, מאפשרת לטייס לנעול על מטרה שאינה בקו הירי המקובל, כמו למשל כזו הטסה בקו חליפה מקביל למטוס, או כזו הנמצאת בזווית גדולה יחסית לכיוון הטיסה – וזאת באמצעות הפנית מבטו של הטייס אל עבר המטרה ושיעבוד ראש הביות של הטיל לכיוון ההסתכלות. השילוב בין כוונת הקסדה, כושר התמרון הגבוה של הטיל, ויכולותיו הגבוהות של ראש הביות לרכוש מטרה גם בזווית גבוהה יחסית לכיוון הטיסה, מאפשרת לטייס לשגר את הטיל ולפגוע בכל מטרה אווירית, איטית או מתמרנת, הנמצאת בזווית כלשהי במרחב חצי הכדור שמול המטוס. המושג All-Aspect (יירוט בספירה מלאה) שודרג גם הוא – בעוד יכולות הפיתון 3 היו מוגבלות למדי, הפיתון 4 יכול היה לנכס לעצמו את המשפט "ראית – נעלת – הפלת". מעכשיו לא נאלצו טייסים לתמרן חדות את המטוס על מנת להיכנס לעמדת ירי בטוחה, או לשחרר חימוש יקר ובידוני דלק על מנת להקל את משקל המטוס לפני הכניסה לקרב-אוויר.

הטיל מעולם לא עבר טבילת אש מבצעית. בעוד הדורות הקודמים זכו להפלות רבות במסגרת מלחמות העבר, ותוך-כך הגדילו את אימת חיל האוויר הישראלי בעיני יריביו הערביים, לא הייתה ולו הפלה אחת של כלי-טיס זר בכל שנות שירותו המבצעי של הטיל, החל משנת 1993 ועד 2005, אז נכנס לשירות מבצעי הפיתון 5 (ההפלה היחידה באותה תקופה נזקפת לזכות מסוק-קרב מדגם AH-64 אפאצ'י, שהפיל מטוס קל שחדר לתחום הטיסה הישראלי).

פיתון 5

פיתון 5
Python5-missile001.jpg

טיל פיתון 5 (למטה), וטיל שפריר 1 (למעלה) מוצגים בתערוכה בראשון לציון

מידע בסיסי
פעילות מבצעית ראשונה 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה
פלטפורמת שיגור מטוסי קרב ישראליים, מערכת טילי קרקע-אוויר
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 103.6 ק"ג
ממדים
אורך 3.096 מטר
קוטר 16 ס"מ
מוטת כנפיים 64 ס"מ
ביצועים
מהירות 4 מאך
טווח 20 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 11 ק"ג של חנ"מ
מרעום קרבה אקטיבי, מגובה בחיישן מגע
הנחיה ביות תת אדום הדמאתי

הפיתון 5 נכנס לשירות בשנת 2005, והיווה את ההמשך הטבעי לפיתון 4. למעשה, בחיל-האוויר כלל לא ביקשו לפתח מחליף לפיתון 4 אשר סיפק את צרכיו המבצעיים של החיל. אולם ברפא"ל סברו כי ראוי לפתח טיל משופר, והצליחו לשכנע בכך את קברניטי החיל, ובשנת 1997 הוחל בפיתוח הטיל פיתון 5.

מרבית השינויים בין הדגמים הם פנימיים (ומסווגים) – מפתחי הטיל בחרו שלא לעבור לשיטת הניהוג הווקטורי, ולהשאר עם המבנה הקודם. ההבדל החיצוני היחיד הוא הארכת מוטת הכנפיים (מ-50 ל-64 ס"מ), והארכה בסנטימטר אחד של גוף הטיל. טווח הטיל הוגדל ל-20 ק"מ (לעומת 15), ומהירותו הוגדלה למאך 4 (לעומת 3.5). ראש הביות שודרג, ויכול להבחין במטרות בצורה ברורה מאי-פעם. אך השיפור המשמעותי ביותר, שהפך את הטיל לייחודי בתחום זה, הוא יכולתו להנעל על כל מטרה, ללא תלות במיקומה היחסי אל המטוס התוקף גם אם זו נמצאת ממש מאחוריו. יכולת ייחודית זו של טיל הפיתון 5 מכונה "יכולת נעילה בספירה מלאה".

השינויים בראש הביות נתנו לו יכולת הדמיית תמונה מתקדמת: בעוד חיישן תת-אדום רגיל "רואה" כתמי אור בלבד, חיישן הדמאתי מסוגל "לראות" תמונה ממשית, ולהבדיל בין חלקי המטרה השונים – כמו גם להבדיל בין כתם אור שיוצר נור הטעיה לבין זה של מנוע המטרה (חיישן מקביל מפותח על ידי ריית'און האמריקאית לשימוש בטילים מתחרים כגון ה-AIM-9X סיידווינדר) שינויים אלו חייבו שימוש במחשב הנחיה חזק במיוחד, שאף הוחלף פעמיים במהלך פיתוח הטיל. תוצר נוסף של מערכת ההדמאה הינה היכולת לפגוע בוודאות גבוהה במרכז המטרה ולא רק באזור המנוע, וכך להביא להסתברות הפלה ודאית.

בנוסף, לטיל יכולת נעילה לאחר השיגור (LOAL – Lock On After Launch), ויכולת פעולה גם מעבר לטווח הנראה של הטייס (אמנם לא במובן הרגיל, המשמש לתיאור טילים לטווח בינוני ומעלה, אך קרוב לכך).

Cquote2.svg כל מה שאנחנו עושים, מאז תחילת הדרך, הוא בעצם לאפשר, או להקל, על טייס הקרב הישראלי להגיע לעמדת הירי ממנה הוא ישמיד את האויב. למעשה, האידאל מהבחינה הזאת, הוא להסיר מהטייס את הצורך לנווט ולהביא את המטוס שלו לעמדת ירי. אנחנו באנו ואמרנו עכשיו לטייסים – 'איפה שאתה נמצא זאת עמדת הירי שלך, כל מה שנשאר לך לעשות הוא ללחוץ על הכפתור'. ואת זה עושה הפיתון–5. Cquote1.svg
– דן רוזן, מותיקי פרויקט הפיתון, בראיון לביטאון חיל האוויר[6]

את טבילת האש המבצעית שלו עבר הפיתון 5 במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר לפחות בשני מקרים הופל בעזרתו מזל"ט מסוג אבאביל בשירות חזבאללה – מזל"טים אלה סומנו כאיום האווירי העיקרי שאיתו צריך להתמודד חיל האוויר הישראלי במערכה זאת, ביחד עם הרקטות הארטילריות לטווח ארוך, לאחר שבמהלך השנתיים הקודמות חדרו פעמיים מזל"טים של החזבאללה לתחום ישראל, אך יצאו ממנו עוד לפני שהוזנקו לעברם מטוסי-קרב. למעשה, במהלך ניסויי הטיל השונים, זה בדיוק היה מתאר האיום – מזל"ט קטן ממדים בעל חתימת חום נמוכה, הטס בגובה נמוך. כמו בניסויי הירי, גם בשימוש המבצעי הוכיח הטיל את יכולותיו, פגע ישירות במטרה, וכיום מתנוסס על המטוסים המפילים (מטוסי F-16) סימן הפלה. בסרטון הפלת אחד הכטב"מים שפרסם צה"ל נראה טיל משוגר לעבר הכטב"ם, מבצע סיבוב של כ-180 מעלות ופוגע בו.

SPYDER

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – SPYDER‏

SPYDER‏ (Surface-to-Air Python & Derby Air Defense System) הוא שמן של שתי מערכות טילי קרקע-אוויר ניידות מתוצרת רפא"ל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה והתעשייה האווירית לישראל: SPYDER ADS-SR לטווח קצר, ו-SPYDER ADS-MR לטווח בינוני.

שתי המערכות מיועדות לשימוש כנגד מגוון מטרות אוויריות כגון מטוסים, מסוקים, כלי טיס בלתי מאוישים, טילי שיוט ופצצות מונחות. הן מסוגלת לשגר טילי פיתון 5 בעלי ביות תת-אדום הדמאתי ודרבי בעלי ביות מכ"ם אקטיבי. מרכיבי הטילים הללו זהים למרכיבי הטילים המשוגרים מן האוויר. במערכת ה-SPYDER ADS-MR נוסף מאיץ לטילים.

ייצוא

מטוס הקרב הסיני J-8 חמוש בטילי PL-8, הגרסה הסינית של הפיתון 3

טילי פיתון יוצאו למספר מדינות:

  • Flag of the People's Republic of China.svg סין
בשנת 1982 נחתם הסכם בין ישראל לסין על ייצור בהרשאה של טילי הפיתון 3 במפעלים בסין, כאשר בתחילה נמסרו (בשנת 1983) לסין טילים שיוצרו בישראל. בשנת 1988 הוחל בייצור סדרתי של הטילים בגרסה הסינית, שנקראה PL-8, ונועדה לשימוש במטוסי קרב מתוצרתה.
עקב היותם טילי האוויר-אוויר המתקדמים ביותר של סין, יוצרו אלה בכמויות משמעותיות, וזכו גם לגרסאות מתקדמות יותר. הסינים טוענים שהגרסה האחרונה היא בעלת קישוריות לכוונת קסדה מתוצרתם.
  • Flag of South Africa.svg דרום אפריקה
חיל האוויר של דרום אפריקה רכש בסוף שנות השמונים טילי פיתון 3 שקיבלו שם את הכינוי V3S סנייק (Snake).
  • Flag of Brazil.svg ברזיל
חיל האוויר הברזילאי רכש טילי פיתון 3 לצורך שימוש במטוסי מיראז' 3 שלו.
  • Flag of Romania.svg רומניה
חיל האוויר הרומני רכש טילי פיתון 3 לצורך שימוש במטוסי מיג-21 לנסר שלו.
  • Flag of India.svg הודו
ב-5 באוקטובר 2006 הודיע מפקד חיל האוויר ההודי על רכישה של 18 מערכות טילי קרקע-אוויר מסוג SPYDER המשלבת בין טילי פיתון 5 לטילי דרבי.
  • Flag of Singapore.svg סינגפור
חיל האוויר הסינגפורי רכש 600 טילי פיתון 4 בשנות התשעים.
  • Flag of Ecuador.svg אקוודור
חיל האוויר האקוודורי רכש כמה עשרות טילי פיתון 3 ו-4. טילי הפיתון 3 נמכרו ביחד עם מטוסי הכפיר, שכזכור שימשו כפלטפורמה לשימוש בטיל זה בזמן שירותם בחיל האוויר.
  • Flag of Chile.svg צ'ילה
חיל האוויר הצ'ילאני רכש 84 טילי פיתון 4 בשנות התשעים לצורך שימוש במטוסי ה-F-16 וה-F-5 טייגר III שלו.
  • Flag of Venezuela.svg ונצואלה
בשנת 2003 חתמה ונצואלה עם רפאל על חוזה בשווי 7.5 מיליון דולר להספקת טילי פיתון 4 עבור מטוסיה.

קיימים דיווחים לפיהם נמכרו טילי פיתון 3 ו-4 גם לתאילנד וטילי פיתון 3 למיאנמר. בנובמבר 2006 דווח על מגעים בין חיל האוויר האמריקאי לבין רפאל לצורך רכש של 20 טילי פיתון 5.‏[7] כמו כן בוצעו בדיקות היתכנות של שימוש בפיתון 4 ו-5 על מטוסי F/A-18 הורנט אך אלה מעולם לא יצאו אל הפועל.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9F_%28%D7%98%D7%99%D7%9C%29

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

2007 – רשות העתיקות מכריזה על גילוי מבנה ליד שער האשפות, ששימש כנראה כארמון של הלני המלכה

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

2007 – סטפן נורמן, נכדו של תאודור הרצל, הובא לקבורה בהר הרצל שבירושלים

בנימין זאב הרצל נולד ליעקב (18351902), סוחר אמיד ובנקאי ולז'אנט (18361911) לבית דיאמנט. נכד לשמעון לייב הרצל (18051879) ואשתו רבקה (18091888) לבית ביליס, ולהרמן דיאמנט (18051871) ואשתו יוהנה קטרינה (18061872) לבית אבלס.

ילדות ונעורים

הרצל הילד עם אמו ג'נט ואחותו פאולינה

הרצל נולד כילד השני להוריו יעקב וז'אנט לבית דיאמנט. סבו מצד אביו היה בן-קהילתו של הרב יהודה אלקלעי ממבשרי הציונות.[1] ככל הנראה מצד אביו היה הרצל צאצא ליהודים פורטוגזים.[2] [3], וצאצא של המקובל הרב יוסף טאיטאצאק[4] מסלוניקי.

אחותו

פאולינה (18581877), אחותו הבכורה של בנימין זאב, נפטרה בגיל 19 ממחלת הטיפוס, סוברים שפטירתה הייתה הסיבה למעבר המשפחה מבודפשט לווינה.

נעורים

בהיותו בן 26 התאהב הרצל בנערה בת 13 בשם מדלן קורץ, עליה כתב ביומנו כי הייתה "אהבת האמת היחידה", וכן כתב: "היא, המתוקה, מתוקה, מתוקה… עיניה היקרות, שערה הזהוב, הזהוב… לא ידעתי את נפשי, התקשיתי לא להתנהג אליה כבוגר ולומר שאני אוהב אותה".[דרוש מקור] אחרי שמדלן נפטרה בגיל צעיר ממחלה פיתח הרצל רגשות כלפי בתו של הד"ר ליוויזון, העורך הראשי של הברלינר טאגבלאט, אולם החליט לנתק את הקשר כי אביה היה מומר והיא כבר נולדה נוצריה.

רעייתו

יוליה (מכונה ז'ולי וגם ג'ולי) לבית נשאואר (Naschauer) ‏ 18681907, נולדה ב-1 בפברואר 1868, בת יעקב (1837-1894) ויוהנה (1843-1900). נישאה לבנימין זאב ב-25 ביוני 1889.

בשל פעילותו הרבה בתנועה הציונית, לא הקדיש הרצל זמן או משאבים לשהות עם משפחתו. יוליה נפטרה, כנראה בגלל מחלת לב, בשנת 1907, בגיל 39, שלוש שנים אחרי בעלה, לאחר שסבלה מדיכאון והייתה מאושפזת במוסד לפגועי נפש, גופתה נשרפה על פי בקשתה, ומקום אפרה אינו ידוע.

ילדיו

הרצל וילדיו, 1900

הרצל וילדיו בטיול, 1900

גלויה ועליה תמונה מ־1903 של ילדי הרצל. הגלויה נשלחה ב־1905

ליוליה ובנימין זאב הרצל נולדו שלושה ילדים, בצוואתו ציווה הרצל כי ידידיו דוד וולפסון, מוריץ ריצ'פלד ויוהאן קרמנצקי ימונו כאפוטרופסים על ילדיו, עם פטירתו של הרצל הסתבר כי הוציא את כל כספי הנדוניה של יוליה וכי השאיר את משפחתו ללא מקורות הכנסה נאותים (פאולינה הייתה אז בת 14, האנס בן 13 וטרודה בת 11), את האחריות על היתומים הצעירים (גם מבחינה כלכלית) קיבלו על עצמם התנועה הציונית והאפוטרופסים שמינה לילדיו.

פאולינה

בתו הבכורה של הרצל, שמה העברי הוא תרצה, נולדה ב־29 במרץ 1890, אחרי מספר רב של קשרים רומנטיים נישאה ליוזף היפט, אולם התגרשה כעבור זמן קצר, ניתקה את הקשרים עם משפחתה והאפוטרופסים שמינה הרצל, סבלה מאי-ספיקת לב, אושפזה מספר פעמים במוסד פסיכיאטרי, בגיל 39 אושפזה בבית החולים בבורדו, שבצרפת, שם נפטרה כתוצאה ממתן מנת יתר של משכך הכאבים מורפיום, ב־8 בספטמבר 1930. למרות בקשתה בצוואתה להקבר בווינה ליד אביה החליטו בני משפחתה והקהילה היהודית לקברה בבורדו.

האנס

האנס הרצל – בנו השני של בנימין זאב הרצל נולד ב־10 ביוני 1891, הרצל לא העניק לו שם עברי, ואף לא מל אותו (אחרי מותו של הרצל, ארגנה לו הקהילה היהודית טקס ברית מילה והעניקה לו את השם שמעון), כאשר נפטר בנימין זאב הרצל היה האנס בן 13.

בהתאם לבקשתו של הרצל, נשלח האנס ללמוד בפנימיה יהודית דתית באנגליה, כשנפטרה אימו חזר לווינה, התמוטט בגלל רגשות אשם על שלא היה עם אימו בימיה האחרונים ואושפז בסנטוריום, אחרי ששוחרר חזר ללימודיו באנגליה, אותם סיים בהצלחה.

האנס התקבל לאוניברסיטה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הבריטי, כשהשתחרר ב־1919 לא מצא לעצמו ייעוד בחיים והתפרנס בעיקר מתרגום כתבי אביו, בגיל 24 התנצר והצטרף לכנסייה הבפטיסטית, המיר את דתו מספר פעמים (ניסה את הכנסייה הקתולית, הפרוטסטנטית, הבפטיסטית, האוניטרית והקווייקרית), לבסוף חזר ליהדות. האנס לא נישא מעולם, כששמע על מחלתה האנושה של אחותו פאולינה עזב את עיסוקיו ונסע לבורדו שבצרפת לבקרה. לאחר ששהה ליד מיטתה וראה כי מצבה משתפר, שב לבריטניה שם קיבל את הבשורה שאחותו נפטרה. הוא חזר לבורדו בשנית והתאבד ב־15 בספטמבר 1930 ביריית אקדח בשבוע לפטירת פאולינה, בן 38 היה במותו. האנס ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד בווינה. בצוואתו, בה הסביר כי התאבד בגלל תחושת כישלון, הציע להעלות את גופות אביו, אחותו וגופתו שלו, יחד עם אפר אימו לקבורה בארץ ישראל.

בספר הציונות המאוחרת אשר יצא בשנת 1953 בהוצאת שילה, מצוין כי התאבדותו נבעה כתוצאה משברון לב, בעקבות אהבתו לאוליה הבת של הרוזן מעירו. היא הייתה בת 15 והוא – בן 38, ובמצב שנוצר העדיף האנס לשים קץ לחייו. סיבת התאבדותו זו התפרסמה אף בחוברת בווינה בשנים 19661967 אך מקורה אינו ידוע.

מרגרטה גרטרודה

מרגרטה גרטרודה הרצל הידועה בכינוייה טרודה ואשר קיבלה גם את השם היהודי פרומה-בתם השלישית של הרצל ואשתו יוליה, נולדה בפריז ב־20 במאי 1893, הייתה בת 11 בעת פטירתו של אביה, אחרי פטירת אימה, בהיותה בת 14, נשלחה להתגורר אצל דודתה אלה, דודתה זו גרמה לה להתנתק מבני גילה ואסרה עליה להביא חברים הביתה, ולכן שיקעה טרודה עצמה בקריאת ספרים (בעיקר נובלות ורומנים), טרודה למדה באוניברסיטה הוראת צרפתית, אחרי פטירת אשתו של אפוטרופסה-וולפסון, עברה לגור בביתו וסייעה לו הן בניהול משק הבית והן בענייני התנועה הציונית, השתתפה בקונגרס העשירי בבזל (1913).

ב־1916 סבלה מהתמוטטות עצבים, בין היתר בגלל שהקשר שלה עם אחיה, האנס, נותק עקב היותו חייל בצבא של מדינת אויב (הצבא הבריטי), והיא אושפזה לזמן מה בבית החלמה לחולי עצבים בברוהל.

טרודה הייתה היחידה מילדי הרצל שהקימה ב־23 באפריל 1917 משפחה (נישאה לתעשיין הטקסטיל היהודי הצ'כי ריכרד נוימן, שהיה גרוש ומבוגר ממנה ב־27 שנים, חבר של האפוטרופוס על ילדי הרצל-מוריץ ריצ'פלד) וילדה ב־1918 נכד יחיד להרצל. זמן קצר אחרי הלידה נשלחה למספר חודשים לבית החולים לחולי נפש "אינזרסדורף" שבווינה.

בשנים שלאחר מכן ניסו בני הזוג נוימן להפרד, חזרו לחיות יחד, ובכל אותה תקופה הייתה טרודה מתאשפזת לפרקים בבית החולים לחולי נפש. מצבה התערער בעקבות מותם של שני אחיה, פאולינה והאנס, והחל מ־1931 היא אושפזה בקביעות בבית החולים אינזרסדורף.

ב־1940, במסגרת הניתוק הכפוי של היהודים מהאוכלוסייה הכללית, הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי היהודי פוקרסדורף, וב־1941 עם סגירת כל המוסדות היהודים הועברה לבית חולים פסיכיאטרי ציבורי.

בספטמבר 1942, כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, היא נשלחה למחנה טרזינשטאט, שם שהתה בבית החולים של המחנה ששה חודשים עד פטירתה (כנראה מרעב) ב־15 במרץ 1943. גופתה נשרפה.

נכדו

בנה של טרודה, סטפן תיאודור, הצאצא האחרון למשפחת הרצל, נולד ב־21 באפריל 1918. עקב עליית הנאציזם נשלח ב־1933 ללמוד בפנימיה באנגליה, קיבל אזרחות בריטית ושינה את שם משפחתו מ־"נוימן" ל"נורמן" (לפי גרסה אחרת ל"מונרו"). שירת בתקופת מלחמת העולם השנייה בהודו כקצין בחיל התותחנים של הצבא הבריטי, לאחר שחרורו ב־1945, בדרכו מהודו לאנגליה, ביקר בארץ ישראל‏[5] והתקבל בכבוד ואהדה, קיבל הצעות להשתקע בארץ (הן מקיבוצים והן מעמותות). תשובתו הייתה שישקול זאת לאחר שייסים את תפקידו בצבא. הוא שובץ כנספח משרד המדע של המושבות הבריטיות בשגרירות בריטניה בוושינגטון. לאחר שנודע לו על מותם של הוריו בשואה, התאבד בקפיצה מגשר בשדרות מסצ'וסטס ב־25 בנובמבר 1946.

העלאת עצמות ילדיו ונכדו לישראל

ב־19 בספטמבר 2006, בטקס רשמי, הוצאו עצמותיהם של האנס ופאולינה מבית העלמין היהודי בבורדו ולמחרת, ב־20 בספטמבר נקברו בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל בסמוך לקבר אביהם. (בתו השנייה של הרצל, טרודה, נספתה בשואה וגופתה נשרפה). קבורה מחדש של ילדי הרצל ומימוש צוואתו האחרונה הועלתה על סדר היום הציבורי על ידי ד"ר אריאל פלדשטיין. ד"ר פלדשטיין היה הראשון שחשף את ההתעלמות ארוכת השנים מצוואתו של הרצל. בעוד שאת עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו פאולינה דאגו להעלאות לארץ מיד עם קום המדינה, משלחת נשלחה לוינה לאחר כ"ט בנובמבר 1947, התעלמו מן החלק בצוואה בו ביקש הרצל להביא לקבורה במדינה היהודית את שאר צאצאיו שיחלפו מן העולם עד אותו זמן. ד"ר פלדשטיין הצליח לשכנע את ממשלת ישראל ואת ההסתדרות הציונית לתקן את העוול ההיסטורי, המוסרי והמשפטי. פעילותו המחקרית והציבורית והסכמתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, יושב-ראש ההסתדרות הציונית, זאב ביילסקי והרב שלמה עמאר, הראשון לציון, סללה את הדרך לביצוע הצוואה.‏[6]

ב-5 בדצמבר 2007 הובאו עצמות נכדו של הרצל, סטפן נורמן, לקבורה מחודשת לצד משפחתו.‏[7]

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%A4%D7%9F_%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9F#.D7.A0.D7.9B.D7.93.D7.95

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

1949 – דוד בן-גוריון מכריז על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל

ירושלים

יְרוּשָׁלַיִם[1]ערבית: القـُدْس,‏[2] או أُورشَلِم[3]) היא עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר בה, עם למעלה מ-800 אלף תושבים. בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא ובית ראש הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570‏[4] עד 857‏[5] מטר מעל פני הים.

 

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם ומושא געגועיו בזמן שהייתו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19 התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר. במרכזה של ירושלים השלמה עומד הר הבית, שמפריד בין מערב ירושלים למזרח ירושלים.

 

בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

שמות ירושלים

 

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

 

העיר ירושלים בהיותה מרכזית בזהות היהודית והעברית צברה במהלך השנים שמות וכינויים רבים. שמות אלו נובעים ממקורות שונים: רובם מהתנ"ך, חלקם מכתבי חז"ל, אחרים הם שמות בארמית. מקצת מהשמות הינם בשפות לועזיות בנות זמננו.

ירושלים

 

"ירושלים" בכתבי המארות
A w S A m m

תעתיק: ꜣwšꜣmm (בלי שימוש בתווי־יוניקוד מיוחדים: 3wš3mm).

 

השם הקדום ביותר הידוע לעיר הוא גם הנפוץ ביותר: "ירושלים", (אם כי בתקופות הקדומות הוא נכתב ונהגה בצורה שונה מעט, וכדלהלן).

 

ירושלים במקורות קדם עבריים

 

בניגוד לסברות שהוצעו בעבר, מקובל היום על רוב החוקרים כי שמה של ירושלים איננו מופיע בתעודות אֶבְּלָה שבסוריה מאמצעיתו של האלף השלישי לפנה"ס. התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים, במידה רבה של ביטחון, הן כתבי המארות המצריים (בהם יש שתי קבוצות, הראשונה מן המאה ה-19 לפנה"ס והמאוחרת מן המאה ה-18 לפנה"ס). שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם", ויש לקרוא אותו, ככל הנראה, כ"רשלמם". בקבוצה המוקדמת של כתבי המארות נזכרים בעיר שני מלכים: ירקעם ושסען. בקבוצה המאוחרת יותר נזכר מלך אחד בלבד ששמו אינו קריא. זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כאורוסלימה במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס. בדרך כלל סוברים ש"מלכיצדק מלך שלם", המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. שלם היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" מוצאה מן השורש השמי יר"ה, שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ – ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, המשמעות המקורית של השם היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.

 

השם "ירושלים" מופיע לראשונה בכתב יתדות במכתבי אל-עמארנה, הכוללים שישה מכתבים מעבדי-ח'פה מלכה של ירושלים לאמנחותפ הרביעי, שליטה של מצרים, בכתב זה נהגה שם העיר, וכן שם חבל הארץ שהיא בירתו, כ-אֻרֻשָׂלִם.

 

ירושלים במקורות עבריים

 

 
הצורה העברית המקורית "ירושלם" מופיעה כך לאורך כל ספרי המקרא (למעט במקומות ספורים). כך גם בכתובות שעל גבי מטבעות מתקופת המרד הגדול (מהשנה הראשונה למרד, לאחר מכן נכתב על המטבעות "ירושלים", ראו תמונות 4-6) ומתקופת מרד בר כוכבא (ראו תמונות 1-2).

 

נחשפו גם ממצאים פלאוגרפיים הנושאים את השם "ירשלם". כתובת שנמצאה במערת קבורה ליד לכיש, המתוארכת ככל הנראה לסביבות שנת 700 לפנה"ס, נושאת את הכתובת הבאה: "יהוה אלהי כל הארץ הרי יהד לו לאלהי ירשלם המוריה אתה חננת נוה יה יהוה".‏[1] כמו כן נמצא חותם מהתקופה הפרסית הנושא את הכתובת "ירשלם" (ראו תמונה 3).

 

הסיומת הלוקטיבית "-ים"

 

ירושלים במקורות העבריים הקדומים נכתבה כך: "ירושלם" (או "ירשלם") ונהגתה יְרוּשָלִם. הצורה הנוכחית "יְרוּשָלַיִם" היא הגייה עברית מאוחרת, המאוחרת לעברית המקראית, שנוצרה מתופעה של הוספת "-יִם" לשמות גאוגרפיים. (במקרה שלפנינו המ' הסופית הייתה כבר בשם המקורי, ורק הי' שלפניה התווספה בתהליך זה). תוספת זו המכונה "סיומת לוקטיבית" (סיומת המציינת שם שהוא מיקום גאוגרפי) דומה לסיומת הזוגי, והיא שכיחה בשמות אתרים רבים (שעריים, מצרים וכדומה).‏[2]

 

הכתיב וההגייה של "ירושלים" במקרא

 

במקרא, בכל הפעמים שמופיעה המילה "ירושלים", נכתב שם העיר ללא האות יו"ד – "ירושלם", מלבד חמש פעמים[3]. כתיב זה עולה בקנה אחד עם שמותיה הקדומים החוץ-מקראיים של העיר, וכן עם הגייתה של המילה במנסרת סנחריב, ובמקורות מאוחרים יותר כדוגמת תרגום השבעים. בשלב כלשהו, כנראה בתקופת בית שני, התקבע השם העברי יְרוּשָׁלַיִם, אם כי בארמית המשיכה העיר להיקרא יְרוּשָׁלֵם.

 

במסורה קיבלה המילה "ירושלם" אפקט של קרי וכתיב, ובחלקים העבריים של המקרא, אם כי המילה נכתבת ללא יו"ד, וללא סימון הקרי לצדה, הוגים אותה כאילו נכתבה האות יו"ד בפנים. הדבר אף משתקף בצורת הניקוד – והמילה נכתבת כ-יְרוּשָׁלַםִ, מלבד בתנ"ך קורן, בו הוחלט לשים את החיריק בין הלמ"ד למ"ם.

 

אטימולוגיות עממיות

 

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם", וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם".

 

אף ההצעה המודרנית המקובלת על החוקרים לפיה השם "ירושלים" מקורו בצירוף "ירה" ו"שלם" – איננה וודאית, משום שבכל הנוגע לשמות של מיקומים גאוגראפיים ישנה תופעה לפיה העם הכובש נותן צורה אטימולוגית לשם הקיים לפי שפתו שלו, כך הבבלים למשל ביטאו את שם עירם "בבל" כצירוף של המילים "שער האל" (בבבלית), אולם השם "בבל" היה מצוי כבר בקרב ילידי המקום שקדמו לכיבוש הבבלי, ולשם זה הייתה משמעות אחרת בשפתם.‏[2]

 

שמות מקראיים נוספים

 

שמות נוספים לירושלים מצויים לרוב במקרא, חלקם בעלי משמעות אתנית, כגון השם "יבוס", המשמש בתנ"ך לקריאת שם העיר בתקופת השופטים ועד כיבושה בידי דוד, חלקם שמות גאוגרפיים, כגון "ציון", שבמשמעותו המקורית היה שם נרדף להר המוריה, אך התרחב במשמעותו כדי לכלול את כל ירושלים, ואף את כל ארץ ישראל, ומכאן השם הניתן לציונות, בעוד השם הר ציון נדד דרום-מערבה וכיום מונח על הר אחר בתחום ירושלים.

 

רבים משמותיה האחרים של ירושלים הם שמות תואר הבאים לתאר את אופייה של העיר ושל יושביה, לרוב בצורה אלגורית, ולעתים לא כתיאור מציאות עכשווית, אלא כתיאור נבואי, המתאר את מצבה האידאלי של העיר באחרית הימים. חלקם תיאורים מחמיאים, כגון "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"[4] ולעומתם, תיאורים עולבים כגון "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה".[5]

 

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר… בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".[6]

 

שבעים שמות לירושלים

 

המדרש מציין במספר מקומות[7] כי "שבעים שמות לירושלים", אך אינו מפרטם, ואף במספר מקומות בהם המדרש אכן מפרט את השמות, הרשימה אינה מלאה, או שחלו בה שיבושי גרסאות כל-כך גדולים, עד שעשוה לכמעט חסרת תועלת.

 

למעשה, מספר השמות והכינויים לירושלים במקרא עולה על שבעים, ומעבר לכך, גם תלוי בפרשנותם של פסוקים שונים, העשויים להתייחס לעיר או לדבר אחר. מספר פרשנים וחוקרים נרתמו למשימת מניין השמות, אך בהיעדר כללים ברורים שהונחו על ידי המדרש לגבי אלו שמות נחשבים למניין השבעים ואלו לא, הופעתם של שמות מסוימים משתנה מרשימה לרשימה.

 

הרשימה בת שבעים ושניים השמות, כפי שהופיעה במאמרה של קצנלנבוגן:

 

אבן מעמסה, אפרתה, אריאל, ארמון, אשת נעורים, בית תפלה, במות, בעולה, בשן, בתולה, גבעת הלבונה, גולה, גיא חזון, גילה, גלעד, גן אלהים, דלתות העמים, דרום, דרושה, הר גבוה, הר המור, הר מועד, הר הקודש, הר מרום ישראל, חדרך, חפצי בה, טבור הארץ, יבוס, ידידות, ה' יראה, ה' שמה, ים, יער הנגב, יפה נוף, ירושלם, ירכתי צפון, כלה, כלילת יופי, כיסא ה', כרמל, לבנון, מגדל עדר, מוראה, מוריה, מנוחה, מצודה, מקדשים, מרום, משוש כל הארץ, נחלה, סורה, עדן, עיר דוד, עיר היונה, עיר הצדק, עיר ה', עיר לא נעזבה, עיר שחוברה לה יחדו, עקרה, ציון, קריית מלך רב, רבתי בגויים, רבתי עם, רחל, רמה, שגל, שדה יער, שלם, שרתי במדינות, שם חדש אשר פי ה' יקבנו

 

בשפות אחרות

 

במפת מידבא הכתובה יוונית ביזנטית, שם העיר מופיע כ-Ηαγιαπολισιερουσαλήμ – "העיר הקדושה ירושלים"

 

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בכלי התקשורת הישראליים הממלכתיים בשפה הערבית מקובל לצרף את שני השמות: "אורשלים אל-קודס" (‎أورشليم القدس), אולם נוהג זה אינו מקובל מחוץ לישראל, ואף לא בקרב הערבים אזרחי ישראל. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בכתבים מוסלמיים מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים מופיע השם "איליא" (‎إيلياء)[8] שהוא ככל הנראה קיצור של השם הלטיני "איליה קפיטולינה" (ראו להלן). בכתבים ערביים מימי הביניים רווח השם "בית אל-מקדס" (بيت المقدس) שהוא כנראה גלגול של "בית המקדש" בעברית. שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים". עד היום התואר "ירושלמי" בערבית ספרותית הוא "מקדיסי" (مـَقـْدِسيّ). השם הערבי של ירושלים התקבל גם בטורקית: Kudüs.

 

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. בניית המושבה הרומית בעלת השם האלילי על חורבות ירושלים הייתה אחד הגורמים שהציתו את מרד בר כוכבא. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים "היירוסלם" (Ἱερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "היירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה וולגטה, מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה היום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב)

ירושלים

 

"ירושלים" בכתבי המארות
A w S A m m

תעתיק: ꜣwšꜣmm (בלי שימוש בתווי־יוניקוד מיוחדים: 3wš3mm).

 

השם הקדום ביותר הידוע לעיר הוא גם הנפוץ ביותר: "ירושלים", (אם כי בתקופות הקדומות הוא נכתב ונהגה בצורה שונה מעט, וכדלהלן).

 

ירושלים במקורות קדם עבריים

 

בניגוד לסברות שהוצעו בעבר, מקובל היום על רוב החוקרים כי שמה של ירושלים איננו מופיע בתעודות אֶבְּלָה שבסוריה מאמצעיתו של האלף השלישי לפנה"ס. התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים, במידה רבה של ביטחון, הן כתבי המארות המצריים (בהם יש שתי קבוצות, הראשונה מן המאה ה-19 לפנה"ס והמאוחרת מן המאה ה-18 לפנה"ס). שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם", ויש לקרוא אותו, ככל הנראה, כ"רשלמם". בקבוצה המוקדמת של כתבי המארות נזכרים בעיר שני מלכים: ירקעם ושסען. בקבוצה המאוחרת יותר נזכר מלך אחד בלבד ששמו אינו קריא. זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כאורוסלימה במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס. בדרך כלל סוברים ש"מלכיצדק מלך שלם", המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. שלם היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" מוצאה מן השורש השמי יר"ה, שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ – ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, המשמעות המקורית של השם היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.

 

השם "ירושלים" מופיע לראשונה בכתב יתדות במכתבי אל-עמארנה, הכוללים שישה מכתבים מעבדי-ח'פה מלכה של ירושלים לאמנחותפ הרביעי, שליטה של מצרים, בכתב זה נהגה שם העיר, וכן שם חבל הארץ שהיא בירתו, כ-אֻרֻשָׂלִם.

 

ירושלים במקורות עבריים

 

 
הצורה העברית המקורית "ירושלם" מופיעה כך לאורך כל ספרי המקרא (למעט במקומות ספורים). כך גם בכתובות שעל גבי מטבעות מתקופת המרד הגדול (מהשנה הראשונה למרד, לאחר מכן נכתב על המטבעות "ירושלים", ראו תמונות 4-6) ומתקופת מרד בר כוכבא (ראו תמונות 1-2).

 

נחשפו גם ממצאים פלאוגרפיים הנושאים את השם "ירשלם". כתובת שנמצאה במערת קבורה ליד לכיש, המתוארכת ככל הנראה לסביבות שנת 700 לפנה"ס, נושאת את הכתובת הבאה: "יהוה אלהי כל הארץ הרי יהד לו לאלהי ירשלם המוריה אתה חננת נוה יה יהוה".‏[1] כמו כן נמצא חותם מהתקופה הפרסית הנושא את הכתובת "ירשלם" (ראו תמונה 3).

 

הסיומת הלוקטיבית "-ים"

 

ירושלים במקורות העבריים הקדומים נכתבה כך: "ירושלם" (או "ירשלם") ונהגתה יְרוּשָלִם. הצורה הנוכחית "יְרוּשָלַיִם" היא הגייה עברית מאוחרת, המאוחרת לעברית המקראית, שנוצרה מתופעה של הוספת "-יִם" לשמות גאוגרפיים. (במקרה שלפנינו המ' הסופית הייתה כבר בשם המקורי, ורק הי' שלפניה התווספה בתהליך זה). תוספת זו המכונה "סיומת לוקטיבית" (סיומת המציינת שם שהוא מיקום גאוגרפי) דומה לסיומת הזוגי, והיא שכיחה בשמות אתרים רבים (שעריים, מצרים וכדומה).‏[2]

 

הכתיב וההגייה של "ירושלים" במקרא

 

במקרא, בכל הפעמים שמופיעה המילה "ירושלים", נכתב שם העיר ללא האות יו"ד – "ירושלם", מלבד חמש פעמים[3]. כתיב זה עולה בקנה אחד עם שמותיה הקדומים החוץ-מקראיים של העיר, וכן עם הגייתה של המילה במנסרת סנחריב, ובמקורות מאוחרים יותר כדוגמת תרגום השבעים. בשלב כלשהו, כנראה בתקופת בית שני, התקבע השם העברי יְרוּשָׁלַיִם, אם כי בארמית המשיכה העיר להיקרא יְרוּשָׁלֵם.

 

במסורה קיבלה המילה "ירושלם" אפקט של קרי וכתיב, ובחלקים העבריים של המקרא, אם כי המילה נכתבת ללא יו"ד, וללא סימון הקרי לצדה, הוגים אותה כאילו נכתבה האות יו"ד בפנים. הדבר אף משתקף בצורת הניקוד – והמילה נכתבת כ-יְרוּשָׁלַםִ, מלבד בתנ"ך קורן, בו הוחלט לשים את החיריק בין הלמ"ד למ"ם.

 

אטימולוגיות עממיות

 

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם", וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם".

 

אף ההצעה המודרנית המקובלת על החוקרים לפיה השם "ירושלים" מקורו בצירוף "ירה" ו"שלם" – איננה וודאית, משום שבכל הנוגע לשמות של מיקומים גאוגראפיים ישנה תופעה לפיה העם הכובש נותן צורה אטימולוגית לשם הקיים לפי שפתו שלו, כך הבבלים למשל ביטאו את שם עירם "בבל" כצירוף של המילים "שער האל" (בבבלית), אולם השם "בבל" היה מצוי כבר בקרב ילידי המקום שקדמו לכיבוש הבבלי, ולשם זה הייתה משמעות אחרת בשפתם.‏[2]

 

שמות מקראיים נוספים

 

שמות נוספים לירושלים מצויים לרוב במקרא, חלקם בעלי משמעות אתנית, כגון השם "יבוס", המשמש בתנ"ך לקריאת שם העיר בתקופת השופטים ועד כיבושה בידי דוד, חלקם שמות גאוגרפיים, כגון "ציון", שבמשמעותו המקורית היה שם נרדף להר המוריה, אך התרחב במשמעותו כדי לכלול את כל ירושלים, ואף את כל ארץ ישראל, ומכאן השם הניתן לציונות, בעוד השם הר ציון נדד דרום-מערבה וכיום מונח על הר אחר בתחום ירושלים.

 

רבים משמותיה האחרים של ירושלים הם שמות תואר הבאים לתאר את אופייה של העיר ושל יושביה, לרוב בצורה אלגורית, ולעתים לא כתיאור מציאות עכשווית, אלא כתיאור נבואי, המתאר את מצבה האידאלי של העיר באחרית הימים. חלקם תיאורים מחמיאים, כגון "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"[4] ולעומתם, תיאורים עולבים כגון "הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה".[5]

 

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר… בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".[6]

 

שבעים שמות לירושלים

 

המדרש מציין במספר מקומות[7] כי "שבעים שמות לירושלים", אך אינו מפרטם, ואף במספר מקומות בהם המדרש אכן מפרט את השמות, הרשימה אינה מלאה, או שחלו בה שיבושי גרסאות כל-כך גדולים, עד שעשוה לכמעט חסרת תועלת.

 

למעשה, מספר השמות והכינויים לירושלים במקרא עולה על שבעים, ומעבר לכך, גם תלוי בפרשנותם של פסוקים שונים, העשויים להתייחס לעיר או לדבר אחר. מספר פרשנים וחוקרים נרתמו למשימת מניין השמות, אך בהיעדר כללים ברורים שהונחו על ידי המדרש לגבי אלו שמות נחשבים למניין השבעים ואלו לא, הופעתם של שמות מסוימים משתנה מרשימה לרשימה.

 

הרשימה בת שבעים ושניים השמות, כפי שהופיעה במאמרה של קצנלנבוגן:

 

אבן מעמסה, אפרתה, אריאל, ארמון, אשת נעורים, בית תפלה, במות, בעולה, בשן, בתולה, גבעת הלבונה, גולה, גיא חזון, גילה, גלעד, גן אלהים, דלתות העמים, דרום, דרושה, הר גבוה, הר המור, הר מועד, הר הקודש, הר מרום ישראל, חדרך, חפצי בה, טבור הארץ, יבוס, ידידות, ה' יראה, ה' שמה, ים, יער הנגב, יפה נוף, ירושלם, ירכתי צפון, כלה, כלילת יופי, כיסא ה', כרמל, לבנון, מגדל עדר, מוראה, מוריה, מנוחה, מצודה, מקדשים, מרום, משוש כל הארץ, נחלה, סורה, עדן, עיר דוד, עיר היונה, עיר הצדק, עיר ה', עיר לא נעזבה, עיר שחוברה לה יחדו, עקרה, ציון, קריית מלך רב, רבתי בגויים, רבתי עם, רחל, רמה, שגל, שדה יער, שלם, שרתי במדינות, שם חדש אשר פי ה' יקבנו

 

בשפות אחרות

 

במפת מידבא הכתובה יוונית ביזנטית, שם העיר מופיע כ-Ηαγιαπολισιερουσαλήμ – "העיר הקדושה ירושלים"

 

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בכלי התקשורת הישראליים הממלכתיים בשפה הערבית מקובל לצרף את שני השמות: "אורשלים אל-קודס" (‎أورشليم القدس), אולם נוהג זה אינו מקובל מחוץ לישראל, ואף לא בקרב הערבים אזרחי ישראל. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בכתבים מוסלמיים מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים מופיע השם "איליא" (‎إيلياء)[8] שהוא ככל הנראה קיצור של השם הלטיני "איליה קפיטולינה" (ראו להלן). בכתבים ערביים מימי הביניים רווח השם "בית אל-מקדס" (بيت المقدس) שהוא כנראה גלגול של "בית המקדש" בעברית. שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים". עד היום התואר "ירושלמי" בערבית ספרותית הוא "מקדיסי" (مـَقـْدِسيّ). השם הערבי של ירושלים התקבל גם בטורקית: Kudüs.

 

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. בניית המושבה הרומית בעלת השם האלילי על חורבות ירושלים הייתה אחד הגורמים שהציתו את מרד בר כוכבא. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים "היירוסלם" (Ἱερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "היירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה וולגטה, מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה היום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב)

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

1922 – מוקמת הסוכנות היהודית

הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הידועה בשמה המקוצר הסוכנות היהודית, היא ארגון יהודי כלל עולמי שמרכזו בישראל, הפועל מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל. משרדה הראשי של הסוכנות היהודית שוכן בבית המוסדות הלאומיים בירושלים[1] .

הסוכנות היהודית הוקמה בשנת 1929 כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית העולמית. על פי סעיף 4 בכתב המנדט הסוכנות היוותה לשכת קשר בין היישוב היהודי בארץ ישראל (פלשתינה-א"י) לבין המנדט הבריטי. בפועל, הייתה הסוכנות בתקופת המנדט הבריטי מוסד השלטון של היישוב היהודי.

עם הקמת המדינה הועברו תפקידי ניהול המדינה לממשלת ישראל, והסוכנות היהודית מתמקדת כיום בשלושה תחומי עשייה עיקריים:

  • עידוד עלייה, סיוע לעולים בימים הראשונים לעלייתם באמצעות מערך תמיכה רחב.
  • חינוך יהודי-ציוני בקהילות העולם (פורמלי ובלתי פורמלי) וקשר עם יהדות העולם.
  • חיזוק הקהילה היהודית בישראל.

לסוכנות היהודית ישנה שותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל ומעמדה החוקי והציבורי ייחודי ומעוגן ב"חוק המעמד" שהתקבל ב-1950. לצד חתימת אמנה בין הממשלה לסוכנות, קיימת קביעה ברורה של חלוקת העיסוקים בין הממשלה לבין הסוכנות.

בתקופת המנדט הבריטי

כרוז לגיוס לכוח המגן העתידי של היישוב, פורסם מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, ב-28 בנובמבר 1947

בשנת 1920 אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל, על ידי "מועצת הברית של מדינות ההסכמה" (המוסד שקדם לחבר הלאומים). על פי כתב המנדט, על ממשלת פלשתינה להתייעץ, בנושאים כלכליים, חברתיים ואחרים, עם "סוכנות יהודית" שתוקם. זאת, כדי לממש את הבטחות הצהרת בלפור בעניין הקמת בית לאומי לעם היהודי. משנת 1920 ועד 1929 מילאה "ההנהלה הציונית" את התפקידים שיועדו לאותה סוכנות יהודית.

אחרי ובעקבות משבר העלייה הרביעית, חיפשה ההנהלה הציונית מקורות כספיים לחיזוקו של היישוב. חיים ויצמן האמין שבעזרת יהודים עשירים יוכל לגייס סכומים נאים למימון המפעל הציוני ולכן יצר קשר עם לואי מרשל (Louis Marshall), שכיהן כראש הוועד היהודי-אמריקני (ארגון יהודי-אמריקאי לא ציוני שנועד לשמור על זכויותיהם של יהודים במדינות מחוץ לארצות הברית). ב-2 בינואר 1927 יישבו שני המנהיגים את חילוקי הדעות בינם לבין עצמם וחתמו על הסכם (הסכם ויצמן-מרשל) שהביא להקמת הסוכנות היהודית. בעקבות הסכם זה קמו שתי ועדות, "ועדת הסוכנות" ו"ועדת המומחים" שהגיעו לארץ ישראל לשם איסוף נתונים והסקת מסקנות. הוועדות נועדו להיות בלתי מפלגתיות והוטל עליהן להמליץ על פעולות אפשריות המתאימות לארץ ולתנאיה ולהמליץ גם על התקציב הנדרש למימוש ההמלצות. "ועדת הסוכנות" שכללה מומחים בתחומי החקלאות, החרושת והמסחר סיימה את עבודתה ב-1928. בהתאם להמלצותיה שפורסמו באפריל 1928 הוחלט על הקמת "סוכנות יהודית מורחבת" שתכלול בנוסף גם נציגים לא ציוניים, יהודים עשירים שמוכנים לתמוך במדיניות הציונית. ההמלצות זכו לביקורת מצד נציגים של ההנהגה הציונית, בהם ברל כצנלסון[2] ושלמה קפלנסקי[3]. ב-11 באוגוסט 1929 התכנסו בציריך נציגים מ-26 מדינות והכריזו על הקמת "הסוכנות היהודית לארץ ישראל"‏[4]. עם הזמן, הפכה הסוכנות לגוף המייצג את ההסתדרות הציונית העולמית ביישוב היהודי בארץ ישראל והייתה לגורם מרכזי בניהול היישוב היהודי.

ב-1937, עקב חילוקי דעות בהגדרת מעמד היישוב כ"מדינה בדרך" והגדרת מעמדה של הסוכנות כהנהגתה (או כממשלתה) של "המדינה שבדרך", התפרקה הסוכנות היהודית המורחבת‏[5]. נעשה ב-1938 ניסיון להחייאת הסוכנות המורחבת אולם ניסיון זה נכשל וכתוצאה מכך עזבו הגורמים הלא-ציוניים את הסוכנות כך שבפועל נוצרה זהות בין הנהלת הסוכנות היהודית להסתדרות הציונית העולמית.

הסוכנות היהודית ביחד עם הוועד הלאומי היוו את מועצת העם, ששימשה למעשה "הממשלה של המדינה שבדרך". הוועד הלאומי, בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם הסוכנות, היה אחראי על ניהול שוטף של כל העניינים הפנימיים של הקהילה היהודית בארץ. הם ניהלו בין היתר את:

  • רשת החינוך
  • הרבנות הראשית
  • המועצות המקומיות
  • הקשר עם יהודי התפוצות
  • הקשר עם הנציב העליון וממשלת המנדט
  • עלייתם וקליטתם של עולים מרחבי העולם (גם בהעפלה בלתי חוקית בעקבות מדיניות הספר הלבן)
  • גיוס כספים מיהודי התפוצות
  • קשר עם העולם וגיוס תמיכה להקמת המדינה.

יושב-ראש הסוכנות במשך מרבית שנות פעילותה עד הקמת המדינה היה דוד בן-גוריון (בשנים 1935 – 1948). עם ראשי המחלקה המדינית שלה נמנו חיים ארלוזורוב (בשנים 1933-1931) ומשה שרת (בשנים 1933 – 1948). עם הקמת המדינה, העבירה הסוכנות את רוב תפקידיה לממשלה הזמנית בראשותו של דוד בן-גוריון.

פיצוץ בניין הסוכנות היהודית בירושלים

"בית המוסדות הלאומיים" בירושלים, שבו שכנו משרדי הנהלת הסוכנות (וכן משרדי הנהלת קרן היסוד והוועד הלאומי) היה ידוע זה מכבר כמרכז השלטון היהודי בארץ-ישראל. נהג ערבי של הקונסוליה האמריקנית בירושלים הצליח להערים על אנשי "ההגנה" ועל שומרי הבניין והחדיר מכונית תופת אל החצר הפנימית המשותפת, ב-11 במרץ 1948. בפיצוץ נהרגו 12 בני אדם (בהם אריה לייב יפה, מנהל קרן היסוד), ונפצעו כ-40.

לאחר קום המדינה

החל מקום המדינה, תפקידיה העיקריים של הסוכנות היהודית מתרכזים בתחומי העלייה והקליטה, חינוך יהודי-ציוני בתפוצות וחיזוק החברה הישראלית. מדינת ישראל הפקידה בידי הסוכנות היהודית את הטיפול האדמיניסטרטיבי במועמדים לעלייה באמצעות משרדיה בחוץ לארץ, בהם פועלים שליחי העלייה והעובדים המקומיים.

בתחום העלייה והקליטה

הסוכנות היהודית מפעילה כיום 35 מרכזי קליטה, המעניקים לכעשרת אלפים עולים בכל שנה את ביתם הראשון. במסגרת פרויקט "בבית ביחד" מלווים ישראלים ותיקים את משפחות העולים החדשים בצעדיהן הראשונים בארץ, מחברים אותם לרשת החברתית ומסייעים להסתגלותם. הורים לחיילים בודדים מגיעים ארצה במסגרת פרויקט "קשת" לבקר את ילדיהם.

הסוכנות היהודית מממנת קורסים מיוחדים לחיילים העולים במהלך שירותם הצבאי במטרה לסייע בקליטתם בחברה הישראלית, ובנוסף מקיימת סדנאות הכנה לגיוס והכשרה לחיים האזרחיים לפני השחרור מצה"ל. פרויקט "נתיב", בשיתוף ממשלת ישראל, מתמקד בחיזוק הזהות היהודית והזיקה לארץ בקרב חיילים עולים חדשים. הקרן למען עולים בודדים, בשיתוף עם האגודה למען החייל, מעניקה לחיילים מלגות מיוחדות לצרכיהם האישיים ולשמירת הקשר עם הוריהם שנותרו בחוץ לארץ.

בתחום החינוך יהודי-ציוני בקהילות העולם

עשרות אלפי צעירים יהודים מכל העולם מגיעים לישראל בכל שנה באמצעות הפרויקטים "מסע" ו"תגלית". "מסע" (במסגרת החוויה הישראלית) מציע לצעירים מגוון אפשרויות לשהות בישראל במהלך סמסטר או שנה שלמה, במסגרת חינוכית או התנדבותית. "תגלית" מביא לישראל צעירים יהודים, ובתוכם בני ישראלים, במסגרת תוכנית חינוכית מגוונת בת 10 ימים, ללא תשלום.

עשרות אלפי אנשים לומדים עברית ונחשפים לתרבות ולהווי הישראלי, ההיסטוריה והאזרחות באולפנים ובכיתות שמפעילה הסוכנות היהודית בקהילות.

בברית המועצות לשעבר, מחזקים את הקשר בין היהודים למורשתם באמצעות רשת בתי-הספר של חפציב"ה, המציעה חינוך יהודי פורמלי לכל הגילאים. למחנות קיץ בני שבוע יוצאים אלפי ילדים, כתמריץ לפיתוח זהותם היהודית.

אלפי ישראלים צעירים נשלחים לשליחות חינוכית בקהילות רחוקות ומטביעים חותם במאות אלפי בני נוער יהודים. באמצעות הסברה ופעילות בינלאומית באוניברסיטאות ובזירה הציבורית, מתנהל מאבק באנטישמיות ובאנטי-ישראליות.

בתחילת המאה ה-21, נתקלת הסוכנות היהודית בקשיים כלכליים גדולים. תרמו לכך המשבר העולמי, ירידת ערך הדולר וירידה בהיקף גיוס התרומות לארגון. כפועל יוצא מכך, נפגעים פרויקטים בתפוצות ונשלחים מספר מצומצם יותר של שליחים.

חיזוק הקהילה היהודית בישראל

הסוכנות היהודית מובילה צמצום פערים בחברה הישראלית, על ידי קידום ההזדמנות השווה לרכישת השכלה ומצוינות והשקעה בבני נוער. "פותחים עתיד" היא יוזמה ייחודית וחדשנית, בהיקף כלל ארצי וארוך טווח, המיועדת לילדים ולנוער מהפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל. מטרת התוכנית לפתח מוטיבציה וליצר הזדמנויות לצמיחה, תוך התחשבות בצרכיו ובכישוריו הייחודיים של כל משתתף. זאת באמצעות "נאמן" – דמות בוגרת, המלווה את הילד ודואגת כי יקבל את שירותי הקהילה להם הוא זכאי. התוכנית עובדת עם מגזרים שונים בחברה הישראלית, ביניהם המגזר החרדי והמגזר הערבי. תוכניות נוספות שמפעילה הסוכנות הן "נטע", הכשרה בת 4 שנים והסמכה של בני נוער למקצועות ההיי-טק, "עתידים", מצוינות והעצמת בני נוער וסטודנטים בעלי כישורים גבוהים מהפריפריה, ו"ניצוצות של מדע", קידום המדעים המדויקים והטכנולוגיה בקרב תלמידי תיכון ישראלים יוצאי אתיופיה.

הסוכנות היהודית מפעילה חמישה כפרי נוער, המספקים סביבה נורמטיבית, בטוחה ותומכת בה זוכים הילדים, המוגדרים כ"ילדים בסיכון", לתמיכה רגשית וחינוכית. כפרים אלה יצרו מודלים שיקומיים לצמיחה ולשגשוג, והפכו דוגמה עבור בתי ספר בעולם כולו.

"שותפות ביחד" (לשעבר "שותפות 2000") היא יוזמה ייחודית המקשרת בין 550 קהילות יהודיות בכל העולם באמצעות 45 שותפויות בישראל. המעורבות ושיתוף הפעולה (בהתנדבות) יוצרים הפריה ותרומה הדדית בתחומים קהילתיים, חינוכיים, כלכליים ועוד.

פרויקט "קהילות צעירות" של הסוכנות היהודית קורא לסטודנטים צעירים בעלי מודעות חברתית גבוהה, להצטרף לאתגר של עשייה חברתית, מעורבות ומנהיגות קהילתית. החלוצים הצעירים זוכים למלגת לימודים תמורת התחייבות לעבודה קהילתית שבועית בקהילה. הסוכנות היהודית מעורבת ביותר מ-30 קהילות צעירות בגליל ובנגב, מתוך 60 הקהילות הקיימות כיום בישראל.

פרס ישראל

הסוכנות היהודית זכתה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת התשס"ח, מנימוקי הוועדה: "במתן פרס ישראל מביעה מדינת ישראל את הוקרתה לגוף שהביא למימוש חזון שיבת ציון ולכינון הריבונות המדינית לעם היהודי במולדתו המתחדשת".

יושבי ראש הנהלת הסוכנות

עד 2009 שימשו יושבי ראש הסוכנות היהודית גם כיושבי ראש ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 2009 – הופרדו התפקידים.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מייקל לויט, הזוכה בנובל: "זה נובל ישראלי"

שני פרופסורים ישראלים זכו אמש בפרס הנובל בכימיה בשטוקהולם, מייקל לויט ואריה ורשל. לויט בגלי צה"ל: "היה טקס מצוין, הנובל הוא בהחלט נובל ישראלי, הישראלים מלווים אותנו כל הזמן וזה נהדר". האזינו

 

מתוך שידורי גלי צה"ל

 

אמש (ב') התקיים טקס הענקת פרס הנובל באולם הקונצרטים בשטוקהולם, ובו הוענק פרס נובל בכימיה לשני פרופסורים ישראלים, מייקל לויט ואריה ורשל. הביופיזיקאי מייקל לויט סיפר בתכניתנו "נכון להבוקר" עם ניב רסקין חוויותיו מהטקס ומהמסיבה שאחריו. "היה מצוין, ואחר כך היתה מסיבה יוצאת מהכלל, השוודים יודעים לעשות מסיבות נהדרות. זה היה 14 שעות בערך, אבל בכל זאת היה נהדר", שיתף לויט, "אחרי ארוחת הערב הייתי צריך לתת נאום קצר של שתי דקות והחלטתי לשלב שני משפטים בשוודית, שפה שאני לא יודע. אז למדתי שני משפטים בעל פה, ועבר בסדר".

על אף שלויט חי הרבה שנים בחוץ לארץ ובבעלותו גם אזרחות אמריקנית, הישראלים מחבקים אותו ואת פרופסור אריה ורשל. "זה נובל בהחלט ישראלי", קובע לויט, "לישראל יש פה שגריר נהדר, ראינו אותו כבר חמש פעמים. גם השר ארדן מבקר עכשיו בשטוקהולם. הישראלים מלווים אותנו כל הזמן וזה נהדר". הוא הוסיף כי מרגיש גם חיבוק מארצות הברית ומבריטניה, אך ציין כי שם האנשים "הם יותר מאופקים" וכן שרבים זכו בפרסי נובל ולכן ההתלהבות קטנה יותר.

11/12/13 | http://glz.co.il/1176-31769-HE/Galatz.aspx                      09.33

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה